כך זה התחיל – התקוה והאהבה פורחות

החברה התחסלה כאשר התהליך נשען על שלש רגליים איתנות:

 

א.      בעייתיות בקצב החדירה לשוק המקומי. המוצרים נתפשו כאיכותיים וטובים אבל קצב ההתרחבות  היה איטי מידי. השוק הרלוונטי לנו פועל במתכונת של קרטלים עליה ארחיב בהמשך. התארגנות נכונה, כך הבנתי רק עתה, מחייבת אותנו למשאבים ולנוכחות פיסית בפולין – שאיש מאיתנו לא יכול ולא רוצה להתחייב אליהם בשלב זה של חיינו.

ב.       בעיות איכות ולוחות זמנים עם היצרן הישראלי. החאפ- לאפ הישראלי נתקל בדרישות שוק לאיכות וסדר שהוא אינו מסוגל להתמודד איתן. היצרן מעדיף מכירה בשיטת זבנג וגמרנו וכשאני מדבר איתו על בניית שוק לטווח ארוך ונאמנות לקוחות אני נתקל במבט זגוגי בעיניו. בעיות בזמני ההספקה שלו חייבו אותנו להגדיל את המלאי שהחזקנו בפולין.

ג.        הווצרות מערכת יחסים גרועה ובלתי ניתנת לתיקון – בין השותפים. דווקא בזה אתחיל כי הכל מתחיל כאן. כמו במעגל החיים הארגוני של אדיג'ס – הכל מתחיל בשלב החיזור.

 

 

לפני כשלוש שנים ישבנו בסלון הדירה שלנו בתל אביב. מאיר אנכי וערן אותו הכרתי באותו בוקר דרך מאיר.

ערן סיפר לי באופן כללי על רעיון שהגו הוא ועוד חבר שלו – להקים חברה להפצת מוצרי קמעונאות בפולין. סיפר שהם מחפשים גם שותף שלישי ויש עוד חבר שלו שרוצה להצטרף אבל יתכן שלא יוכל להצטרף מסיבות אישיות. ערן ידע שאני יועץ ארגוני ושאל שאלות אחדות בתחום. עניתי לו . מחשבותי נדדו למקום אחר. עבדתי כיועץ ארגוני שכיר ועצמאי, כבר למעלה מ- 25 שנים ורציתי לשנות – לגוון. ידעתי שלעסק כזה אוכל להקדיש די זמן, אנרגיה , ידע, וניסיון ארגוני וניהולי שצברתי במהלך השנים. הרעיון נראה נכון ומפתה. חזרתי לכאן ועכשיו, לשיחה והמשכנו לדון באספקטים שונים של הרעיון. לקראת סיום השיחה זרקתי לכוונו של ערן..,הרעיון נראה מעניין מאד מבחינה עיסקית ואם יהיה מקום לשותף נוסף , אשמח אם תחשבו עלי..". כך , במשפט קצר אחד חייבתי את עצמי . כאותם וסאלים או סמוראים שחייבו עצמם במשפט אחד – לגורלם, מבלי לדעת מה צפון בו, עבורם. זימנתי לעצמי שלוש שנים של עשייה מרתקת ומאיימת כאחד שמעורבים בה תקוות ואכזבות, כסף וכח, ותרבות עיסקית שונה , אגו, אהבה ושנאה, סגנונות ניהוליים ואישיים שונים המתנגשים זה בזה ללא הרף : טלהנובלה ארגונית אמיתית שהסתיימה זה עתה. 

כיומיים לאחר המפגש המקרי עם ערן הוא התקשר. "תומר ואני מעוניינים להפגש איתך. תומר הינו החבר שיחדיו הגינו את הרעיון לחברה. הוא ואני שותפים והחבר השלישי פרש מהשותפות הפוטנציאלית מסיבות אישיות. היינו רוצים שיכיר אותך ושנדבר על העסק והאפשרות שתצטרף". קבענו פגישה. בקשתי שלפגישה יביאו את התכנית העסקית שהכינו.

הגיעו השניים עם טבלת אקסל ששימשה בסיס לשיחה שלנו. במהלך השיחה התגבש המתווה העקרוני של התמונה העתידית שלעיצובה תרמתי את כל מה שידעתי.

אנחנו נהיה היבואן הבלעדי של יצרן מסוים לפולין. נקים בפולין חברה פולנית שהכל יעבוד בה חוקי לחלוטין על פי כל דרישות החוק הפולני והשוק האירופי ובאמצעותה נפעל בשלושה מישורים:

חנויות בבעלותנו: נקים שלוש עד חמש חנויות בבעלות של החברה שלנו. נתחיל בחנות אחת בעיר קרקוב שהינה עיר עשירה תוססת, וגדולה – כמו "תל אביב של פולין". החנות גם תייצר מזומנים לכיסוי ההוצאות השוטפות – ונתקדם עם החנויות הנוספות לאט לאט בקצב שיתאפשר. מכאן נולדה גם המטלה הראשונה: חייבים למצוא חנות במיקום טוב בקרקוב.

מכירה ישירה סיטונאית: לחנויות שימכרו את הסחורה שלנו על המדפים שלהם לצד מוצרים אחרים. נשווק את עצמנו לחנויות המתמחות בתחום – רשתות קטנות מקומיות של כמה חנויות או חנויות בודדות בערים מרכזיות בפולין או מרכזי ספא מרכזי קוסמטיקה וכד'.

מכירה באמצעות מפיצים אזוריים: יצירת קשר עם מפיצים בתחום הפעילות שלנו והפצת המוצרים באמצעותם למאות / אלפי החנויות להן הם מפיצים.

 

המחשבה העיסקית הייתה : יצירת תמהיל נכון של הכנסות: רווח מינימאלי לפריט,  במכירה בכמויות גבוהות למפיצים גדולים אחדים ועוד רווח גבוה יותר לפריט במכירה סיטונאית ישירה מהיבואן לחנות ….. ורווח מירבי במכירה בחנויות שלנו, כולל חנות וירטואלית שנקים באתר האינטרנט שלנו.

הצורך בחנויות משלנו נבע גם מכך שזו היתה האפשרות היחידה שלנו לבחון מוצרים חדשים, מחירים, תגובות לקוחות – בצורה ישירה ללא מעורבות גורמים מתווכים אינטרסנטיים.

לגבי הנוכחות הפיסית שלנו בפולין התגבשה הסכמה: תומר, מעוניין ממילא לבלות את רוב זמנו בפולין , מסיבות אישיות שלו. ערן יחליף אותו מעת לעת כשתומר יצטרך לחזור ארצה או יהיה זקוק למנחה ואנוכי אהיה זמין להגיע לפולין בכל עת שאידרש או כששניהם לא יוכלו להיות נוכחים שם, כך אוכל גם להמשיך בקריירה המפוארת של יועץ ארגוני בארץ.

 

כך התחילה לקרום עור וגידים התכנית הבסיסית להקמת החברה. וכמו שאומרים בפסיכואנליזה : בדיעבד, ניתן לראות כי הכל נאמר כבר פגישה הראשונה…..פרט להפתעות שמזמן לנו העתיד.

 

אני קורא את הדברים וחושב על הלקחים האפשריים – ואולי רק אני רואה אותם כבר . משום שחוויתי את ההמשך…..בעוד ימים אחדים יכתב ההמשך גם כאן.

 

לחסל עסק בפולין – עסק ממש לא פשוט

עברו שנתיים וחצי מאז הנחתי את כף רגלי לראשונה בפולין – עם עוד שני שותפים צעירים , רעננים וחסרי ניסיון בעולם הניהול ובעולם העסקים. ואני, מבוגר יותר ובשל יותר – מוביל בבטחה קדימה, בסך הכל חודשיים לאחר שהרעיון הוצג בפני. אנסה לתאר בכמה פוסטים את הנקודות המרכזיות בתהליך ההקמה והדעיכה של העסק שלנו בפולין – חברה לייבוא ושיווק מוצרי קוסמטיקה ישראליים. ההרגשה כרגע – הרגשת הקלה עצומה. ארגון קטן שידע דרמות לא פשוטות והיה כל העת על סף ה – או טו טו הצלחה….ובדיוק כמו במודל מעגל החיים של אדיג'ס, הארגון המזנק היוצר את המשברים של עצמו עד שיוצר משבר אחד יותר מידי – זה מה שקרה בסוף. אבל הסיפור הינו סיפור מרתק לאורך כל הדרך…..: איך בוחרים שותפים או איך לא בוחרים שותפים, צרות עם היצרנים בארץ, הכרויות עם השוק המקומי ועם הממסד העיסקי המקומי, המפגשים הנלעגים עם נציגי רשויות החוק המקומיים, התלות בעובדים ומנהלים מקומיים, בעורכי דין ורואי חשבון מקומיים ועוד ועוד……השקעת זמן, כסף ואנרגיה אינסופיים בתהליך ובעסק….בדידות נוראית במדינה זרה ערב אחר ערב – שיחות טלפון , סקייפי ג'אג'ה ומסנג'ר עם האנשים האהובים עלי באמת – כאן בארץ. מעייף מאד. כשהכל גם לא עומד בציפיות העיסקיות – בלשון המעטה, חייבים לחתוך. ונותנים עוד צ'אנס קטן, עוד חודש ועוד חודש ועוד פגישה עיסקית מבטיחה. עד שחתכנו. אז אני חכם יותר ועשיר פחות, ומנוסה יותר ומאושר יותר כעת. ואשמח לחלוק איתכם את הידע והניסיון שצברתי. ואם זה לא מעניין…אז סתם אכתוב לעצמי ואולי ייצא מזה גם ספר בעתיד.

האמת היא שלא ממש חשבתי לכתוב על זה, זה עדיין טרי מאד ועדיין גם כואב. אבל צילצלתי היום לאתי וסיפרתי לה על ההחלטה ועל כך שאני חוזר. אתי הייתה זו שמיד אמרה לי: אתה חייב לכתוב על זה…מתי אני מקבלת פרק ראשון? ועניתי  – בשבוע הבא… אז מילה של גבר זו מילה והשבוע הבא הוא בסך הכל בעוד ימים אחדים. אז תודה לך אתי בן זיו. ואתחיל לכתוב.

תפילין בקרקוב בערב יום השואה

ארבע ושלושים לפנות בוקר . הגעתי לשדה התעופה הפנימי הקטן שבקרקוב. ממתין לטיסה לוורשה וממנה הביתה, לתל אביב. באולם הטיפוסי מהלך לו יהודי חרדי, לבוש שחורים מכף רגל ועד ראש. הוא כבר סיים את הצ'ק אין ופוסע אנה ואנה, דוחף לפניו את עגלת שדה התעופה ועליה שני תיקי יד . הוא ואני ועוד כ 20 איש כבר ממתינים בשקט. מביטים בו, ואני נע בכסאי קצת בחוסר נוחיות כאילו קצת מרגיש אחראי למה שקורה שם…..ושוב הוא קם חסר סבלנות ופוסע עם עגלתו לקצה העולם..עובר דרך השרותים ויוצא משם עם כוס מים בידו……לנטילת ידים חולף הרהור בראשי…. הוא מגיע לקצה האולם. חלק מהנוכחים עדיין מביטים עליו וחלקם עוסקים בענייניהם. הוא מוציא טלית ותפילין מאמתחתו. מתחיל להתפלל ופורש בתנופה את הטלית במלוא הדרה ומתעטף בה. מתיחד עם האל בתפילתו. וכך, בוקר יום רביעי , ערב יום השואה, בקרקוב שממש במרחק נגיעה מאושוויץ מתעטף יהודי בטליתו קבל עם ועדה ומתפלל בפרהסיה. פורש ידיו לצדדים כזוג כנפיים ענקיות בצבעי בז' ופסים שחורים לארכן, ומיד שב ומתעטף וקד קידה עמוקה. נצחון הרוח על הכוח. ואחר כך בטיסה מוורשה לארץ, במטוס, הוא קצת מנג'ס. ושוב קם ומסתובב, ורוצה דווקא לשרותים של מחלקת עסקים, ולא מוצא את מקומו, ורוצה לעבור בדיוק שהדיילות מחלקות אוכל ואני מסתכל בו ומחייך לעצמי  – אני כבר משוחד. את עולמו אצלי הוא קנה שם בקרקוב, בשדה התעופה כשפרש ידיו האוחזות בטלית כפרפר ענק – הוא עם עצמו וכל השאר מביטים בו.

בנק PEKAO קנה את HBP , אז למה אני כלקוח צריך לסבול?

התישבתי על הכסא הרגיל כשמרטינה על הכסא שלצידי. מחכים לפקיד החדש שיתן לנו שרות ביחידה העסקית בסניף שלנו בקרקוב. הסניף ממוקם בבניין חלומי – ארמון לשעבר עם תקרה מדהימה וחלק מקירות העץ המקוריים. נדמה לי שאני היחידי הרואה את הדברים. מרטינה נושאת עיניה לתקרה בעקבות מבטי, ומפהקת. הגיע הפקיד החדש. צעיר כבן 30, חייכני, מעונב וחנוט בחליפה. לא, לא מדבר אנגלית, מצטער רק פולנית. אלכסנדרה שטיפלה בנו בעבר באנגלית שוטפת וגם ברברה שהחליפה אותה בהעדרה – שתיהן דוברות אנגלית….לא עובדות יותר בסניף. הסניף המממוקם במרכז קרקוב, על הרינק – הככר המרכזית. איש לא מדבר אנגלית. מזל שמרטינה לצידי. כרטיס האשראי של העסק – אותו עדכנו וחייב היה לשאת את שם אחד השותפים – נושא את שם שותפי דווקא. למה? ככה. אלכסנדרה היתה נותנת לי אותו ללא בעיות אבל הפקיד החייכן הנוכחי – לא. גם המנהל לא. יחכה לשותף שלי שיגיע בעוד חודש. העסק ללא כרטיס עסקי. נקנה במזומן. לא עוזר שאני רשום כשותף, ויש לי פספורט עלי, אין בעיה מצידם שנלך לבית משפט ונוציא אישור עדכני שאני שותף ואז ייראו מה ניתן לעשות. מי ישלם אגרת בית משפט של 15 דולר? לא הבנק. בקופה הראשית יש הסדר חדש. מגיעים להפקיד מזומנים – ובמקום לגשת ישירות לקופאי ולהפקיד – יש לגשת ולהמתין בתור לפקידה שמחשבת את העמלה ולקבל ממנה פתק. עם הפתק והכסף נגשים לקופאי ומפקידים. הקופאית הקודם עשתה הכל לבד וגם מצאה זמן לסרוג תוך כדי. נראה שבנו כאן מערכת חדשה המתאימה להנהלה בוורשה, להנהלה המחוזית ולסניף, ופתאום גילו שיש לקוח. ביקשנו לבצע העברה כספית בדולרים לארץ. אלכסנדרה הייתה עושה את זה עבורינו – בדרך כלל אנחנו עושים הכל באינטרנט בעצמנו….אבל אנחנו כבר כאן ורצינו לחסוך זמן….אמר לנו שאנחנו חייבים ללכת לעשות את ההעברה אצל הפקידה בקומה הראשונה. מרטינה ואני מצחקקים בשקט, הפקיד שמולנו מסמיק וכנראה מבין את הסיבה לצחקוק האוילי שלנו. בארץ הייתי אומר לו את דעתי על הבנק ויוצא בכעס ומחליף בנק. ….בעצם באמת???

כשהיזם הישראלי פוגש בפלגמאט הפולני

ניתן לחלק באופן סכמאטי את הישראלים העושים עסקים בפולין לשתי קבוצות: קבוצה אחת העוסקת בנדלן וקבוצה שניה העוסקת בפיתוח עסקים קטנים ובינוניים בתחומי המסחר. את הנדלניסטים ניתן לחלק לארבע קטגוריות:

א. יורשי נכסים בפולין שקיבלו את הנכס , שיפצו ומכרו או הפכו את הנכס לנכס מניב….לחלקם יש בו גם דירה קטנה עבור עצמם.

ב. משפצים – שהפכו את עניין השבחת הנכסים לעסק מרכזי שלהם – רוכשים, משפצים ומוכרים ברווח נאה מאד מאד.

ג משקיעים גדולים הרוכשים קרקעות ועוסקים בפיתוח / חלוקה / ומכירה עם או בלי בניה ..

ד. הבנאים הגדולים, בונים שכונות, פרוייקטים, תשתיות , קניונים וכד. קבוצה קטנה ומוכרת הבונה בכל אירופה.

הם עובדים מול חברות גדולות מאד, מכירים היטב את העומדים מולם ברשויות השונות – ומקושרים היטב.

אני רוצה להתמקד דווקא ביזם הקטן, שעלה על רעיון עיסקי מוצלח, הכין תכנית עיסקית , כשלרשותו משאבים בסדר גודל של מאות אחדות של אלפי דולרים  ולוח הזמנים שלו מתוכנן היטב – ובדרך כלל רוצה לראות פירות למאמציו תוך סדר גודל של עד שנתיים מיום כניסתו לתהליך העיסקי. מהצד הישראלי עומד הייזם (אדם אחד או שותפים) המעוניין לעשות עסקים בתחום הקמעונאי. יש מוצר או מוצרים שנראה כי השוק הפולני יישמח לקלוט (בדומה למוצרי הניקוי של סנו שנקלטו בשוק המולדבי כשהם ממונפים על ידי עוזרות הבית ממולדובה ששבו לבתיהן כשהן רגילות לעבוד עם מוצרי סנו….לא , זו לא פרסומת סמויה…) , יש אופי ישראלי נמרץ וקצבי, יש משרד בפולין, מחסן לסחורות, חוזה עם יצרן ישראלי ועם חברת הובלה מקומית, חנות או שתיים (בבעלות הייזם) המוכרות את המוצר, חנות באינטרנט, ועכשיו מתחילים לחפש מפיצים מקומיים. וכאן נתקלים בתופעות הפלגמטיה הפולנית – שיתכן כי קיימת במקומות אחרים אבל כסינדרום מלא נראה שהפיתוח המזרח אירופאי די מושלם.

א. הסוחר הפולני אותו אתה מנסה לעניין במוצרים לרוב לא יגיד לך שאיננו מעוניין – בעיקר כאשר באמת איננו מעוניין. הוא יגיד  "זה מעניין, נדבר שוב בעד 3 שבועות (זוכרים מפוסט קודם שלי – פרק הזמן המינימאלי בפולין הינו 3 שבועות…) אחרי 3 שבועות עונה אישתו / המזכירה / העובדת כי הוא איננו ויהיה מחר. למחרת איש אינו עונה בטלפון. המייל שלהם מתאדה. בפעם הבאה כשאתה אתה תופש אותו במקרה בטלפון – הוא אינו יודע במה מדובר בכלל אבל בהחלט מוכן לשמוע על מה מדובר אבל אחרי סוף השבוע או בעיקר אחרי החג הקרוב.

ב. חגים זו חגיגה בפולין. דוגמאות: כל השבוע בו חל הראשון במאי – אין עם מי לדבר….לגבי חג הפסחא – שלושה ימים לפני – מתכוננים לחג, שלושת ימי החג הכל סגור וארבעה ימים אחרי החג, אדי האלכוהול מתנדפים לאיטם ואחר כך חוזרים לעבודה.

מהשבוע השלישי של חודש דצמבר (החג הדתי) ועד אמצע פברואר אין עם מי לדבר וכל העסקים במצב תרדמת חורפית. חופשת השנה החדשה מחולקת בפולין לשלושה איזורים. גם בבתי הספר שלוש חופשות של שבועיים כך ששליש מהעם הפולני בחופשה בשבועיים הראשונים של ינואר , שליש בשבועיים השניים ושליש עד מחצית פברואר (איזור וורשה) .

 הזמן לחידוש קשרים ויצירת עסקים חדשים מתמקד בין אמצע פברואר ועד סוף יוני שכן אז מתחיל הקיץ שהופך בלתי נסבל ככל שכדור הארץ מתחמם.

בקיץ , נוסעים מרבית הפולנים הצעירים לעבוד בחו"ל. האחרים מתכננים ומבצעים את חופשת הקיץ הברוכה. פולין מתמלאת בתיירים הצמאים לכך שמישהו יענה להם באנגלית / צרפתית , ספרדית גרמנית או משהו. אבל נדה. הפולנים מדברים בעיקר פולנית ושום שפה אחרת. צעירים אחדים מדברים אנגלית ברמה סבירה. כל השאר בין כלום לכמעט כלום. הסוחרים הגדולים, המשווקים המנהלים והבעלים  בני 35- ומעלה מדברים בהכללה לא גסה,  אך ורק פולנית. כנ"ל מרבית מנהלי ורואי החשבון, עורכי הדין המנוסים יותר, (עורכי הדין הצעירים המתמחים דווקא כן מדברים אנגלית אך יתגלחו על זקנך) כל נותני השרות במשרדי הממשלה , בבית המשפט ורשויות שונות, 85 מעובדי הבנקים כולל המחלקות העיסקיות – רק פולסקי. כל חוזה חייב להיות בפולנית. חוזים אחדים נעשים בפולנית ואנגלית במקביל.

ג. כשמשא ומתן מתחיל להתקדם, עדיף לא לבלבל את הפולנים עם דרך חדשה / אחרת /ישראלית לעשיית עסקים. יש להם את המסורת העיסקית שלהם ויותר עדיף להצמד אליה. ניסיון שלי ליצור מדרגות תמרוץ שתתמוכנה בהיקפי פעילות הולכים וגדלים למפיץ (תמכור עד X מוצרים המחיר שלך יהיה כך וכך – אם תמכור יותר המחיר שתשלם ירד כך שתרויח יותר…) נענו פעמים אחדות באמירה: זה מבלבל אותי ואת ההנהלת חשבונות שלי… תן לי את אותו מחיר בבקשה בלי תלות בהיקף המכירות….תשובה שהשאירה אותי פעור פה בכל פעם מחדש, וזה כידוע – לא מנומס.

ד. נחישות עיסקית – כאן מתגלה הפער הגדול גם כאשר שני הצדדים מתלהבים מהנושא העיסקי. ההתלהבות לא מקבלת ביטוי בקצב ההתקדמות. פגישה ראשונה מעולה… פרזנטציית מוצרים מצויינת. מתנה נאה לנוכחים. ואחר כך משום מה האנרגיה מתאדה לאן שהוא. האסון הגדול הוא כאשר נתקע שוב איזה חג קטן באמצע. לא עוזר אפילו כאשר במהלך הפגישה נקבעות כבר הפגישות הבאות. לא משנה מה פוטנציאל הרווח הטמון בקשר החדש מבחינתם. הוא יגיע לקרקוב (מרחק שעה נסיעה) רק בשבוע הבא כי אז יוכל לקחת עוד משהו שמישהו מכין לו בקרקוב והוא לא רוצה לבוא פעמיים באותו חודש לקרקוב…??? שמעתם פעם ישראלי שלא יגיע מסיבה זו מחיפה לתל אביב? כשיש הזדמנות עיסקית. וכשיום הפגישה מגיע האם גם הוא יגיע? קדחת . הוא מצטער אבל יצלצל מחר להגיד בדיוק באיזו שעה הוא מגיע. ומחר הוא מסביר שהמכונית במוסך בטיפול 10000 . לא תאונה – טיפול. ממש כאותו חתול המזנק ממקומו בריצה לכיוון מסויים ולפתע עוצר ומתחיל להתלקק ללא כל סיבה נראית לעין. מהלכים עיסקיים שיוכלים היו להסתיים באופן חיובי בתוך שבועיים נמרחים על פני חודשים.

ה. הצעה עיסקית מפתה תוך כדי מהלך עסקים עלולה להדחות בנימוס למפגש העסקי הרגיל…לדוגמה מבצע מכירות בהוזלה שיסתיים יומיים לפני מועד ההזמנה הקבועה לא יזכה להענות הקניין גם אם התקשרת במיוחד להפנות את תשומת ליבו למבצע. יומיים אחרי תום מועד המבצע הסיטונאי המכובד תגיע הזמנה גדולה של הלקוח. הוא לא יכעס ולא יבקש הארכת מועד המבצע במיוחד עבורו….ולא יסביר שהיה במילואים… ברור לו שהמבצע הסתיים – ממש כמו התור הממתין לטראמוואי המבורך שאינו מגיע ואין מה או בפני מי להתלונן.

וכך מתנפצות להן אחת לאחת אגדות קידום מכירות מערביות של קנה 3 וקבל אחד חינם המרטיטות את עם ישראל כולו בדיוטי פרי מזה שנים – אל מול חומות הלקוח הפולני המוכן לרכוש רק בסוף שבוע בהנחה של 70 אחוז סמרטוטים המיוצרים בסין וקוריאה.

 

איזה תסכול

סיפורי שרות פולניים (אמיתיים)

חברת פולכארד הפולנית

אתמול, חנקו הדמעות את עיני. שלושה חודשים בלבד חלפו מאז הגשנו בקשה לחברת "פולכארד" לאפשר לנו לחייב כרטיסי אשראי של לקוחות במהלך שיחת טלפון, כזכור לקוראים הנאמנים, פולכארד הינה מונופול כרטיסי האשראי המספק שרותי סליקה בפולין. בתקופה שחלפה נדרשנו למלא את כל הטפסים רק פעמיים. הפעם השניה היתה לאחר שהסתבר לנו בשיחת טלפון מודאגת שלנו אליהם אחרי כשישה שבועות מההגשה הראשונה שכל המסמכים ששלחנו אכן הגיעו ליעדם, אבל אבדו היכן שהוא.

חברת יו פי אס הפולנית

לפני 3 חודשים שלחנו באמצעות יו פי אס בפולין משלוח ללקוח שלנו. המשלוח ניזוק – חלק מהמוצרים נשברו. הלקוח שהודיע לנו על כך מיידית קיבל מאיתנו למחרת (במשלוח אקספרס)  מוצרים חלופיים + התנצלות + כמה צ'ופרים. במקביל הודענו על התקלה למנהל האזורי בקרקוב , עימו אנחנו בקשרי עבודה מזה שנה – שלחנו דרכם כמה עשרות משלוחים עד עתה…..ציינו גם שזו הפעם השנייה שזה קורה ובעבר פיצינו את הלקוח שלנו ואף לא פנינו אליהם בתלונה. הפעם צרפנו גם תמונות שצילם הלקוח שלנו של המוצרים שניזוקו. שמחים וטובי לב העברו כאמור את תלונתנו למנהל האזורי בקרקוב וביקשנו פיצוי במחיר. המנהל ההמום – היתה זו התלונה הראשונה שהגיע אליו בשנת 2007 – הודיענו שאינו מוסמך לטפל בה והעביר את הטיפול להנהלה בוורשה. אנחנו מצידנו , עצרנו את התשלום והודענו להם שעד שאין פיצוי – אין תשלום על המשלוח – וכמו כן אנו מפסיקים לעבוד איתם ועוברים זמנית, לחברה מתחרה. בהנהלת יו פי אס פרצה מהומה  (סתאאאאאם…..איש לא ממש מתרגש). ביקשו שנמלא שוב את כל המסמכים שכבר מילאנו לבקשת מנהל האזור ושנצרף בבקשה שוב את התמונות כי כל המסמכים הגיעו אליהם, אבל הלכו לאיבוד. מאז ועד עתה אנו משוחחים מעת לעת בטלפון. הם דיברו גם ישירות עם הלקוח שלנו – וביקשו גם ממנו למלא מסמכים . אנחנו נהנים משרותי חברה קטנה ונחמדה שהמטה שלה שוכן מרחק 50 מטר מהמשרד שלנו – ונהנים. עדיין אין פיצוי והחוב ל יו פי אס בעינו עומד. למי אכפת?

מסקנה ראשונית עד כאן – חייבים למצוא דרך שהמסמכים שהגיעו , לא יילכו לאיבוד.

חברת עמילות המכס איתה אנחנו עובדים הודיעה לנו שהמכס שיחרר את הסחורה שלנו. הקונטיינר ממתין בגדיניה (עיר ההנמל הצמודה לגדנסק המפורסמת – בצפון פולין) וייקח כמה ימים עד שייצא בדרכו אלינו כי בפולין חסרים כרגע נהגי משאיות. כולם עזבו ונסעו לעבוד באירופה (אני נשבע חגיגית, אלה הנימוקים הניתנים לנו בשיא הרצינות). לא לדאוג, הסחורה תגיע בעיכוב של ימים אחדים – פרט קטן אחד….אנחנו נצטרך לשלם על ימי ההמתנה בנמל , לא חברת ההובלה….זו מסורת של שרות אצלם.

אני ממתין בתור לקופה בחנות של רשת "זארה" בקניון החדיש והמפואר ביותר בקרקוב. בידי שימלה שרכשתי במתנה לידידה בישראל. בדיוק כשהגעתי לראש התור, נגשה מנהלת המשמרת המטופחת והחלה לדבר עם הקופאית שלי (למעשה הקופאית שעמדה לשרת אותי וכבר ניכסתי לעצמי). המתנתי דקה ועוד דקה והתחלתי לגלות סימני קוצר רוח. פנתה אלי המנהלת ואמרה לי משהו בפולנית. עניתי לה באנגלית שאני תייר וממתין לשלם. בנון שלנטיות הפנתה אותי, עדיין בפולנית, לתור אחר לקופה אחרת. ופנתה להמשיך לדבר עם המוכרת. בדממה שנוצרה בחנות שמעתי את עצמי אומר לה באנגלית , את דעתי עליה כמנהלת וכנותנת שרות וכמודל לעובדיה (אולי דיברתי קצת בקול רם – ויתכן שחלק מהנוכחים גם הבינו אותי) וניגשתי לשלם בקופה אחרת…. הייתי חייב את השמלה הזאת שמתאימה נפלא לשלומית.

מדינה שאזרחיה לא מעיזים לעמוד על זכותם לקבל שרות – ומקבלים בתמורה בדיוק את מה שמגיע להם. שרות מסורתי ואיכותי במובן הקומוניסטי של המילה.

כובע הגרב המפורסם

זכור לי מקרה בילדותי, בו קיבלתי מאבי ז"ל במתנה את כובע הגרב הישן שלו. היה זה בשנות החמישים והייתי גאה מאד לחבוש כובע חאקי דו קצוותי זה – שכשהסרתי מראשי – נראה כמין שרוול ארוך או צעיף….ולמה נזכרתי בזה דווקא עכשיו? בגלל הטראאם של הבוקר. פולין ארץ קרה. מה לעשות. כבר היום נערם שלג בגבה 25 סנטימטר ברחובות קרקוב – והטמפרטורה הלילה צפויה להיות בסביבות מינוס ארבע מעלות…אז מה עניין שמיטה להר סיני? בארץ קרה כפולין, כולם חובשים כובע. לא יוצאים מהבית ללא כובע, כולל  עבדכם הנאמן. שכן ללא כובע הכל קופא…. אפילו…האזניים. והטראאם של הבוקר – מה אגיד לכם… חגיגה של כובעים. סימפוניה של צבעים…. אוטוסטראדה של יצירתיות מתפרצת….שבפולין כנראה ממצה את עצמה כאן.

נתחיל בנשים גבוהות, עם מעיל ארוך ארוך – שלהן  מגבעת לבד – ממש גרטה גרבו, שולים רחבים רחבים, קצת שמוטה על הצד. לחלקן החלק האחורי זקוף בנון שלאנטיות כלפי מעלה. אחריהן חובשי הבארטים למיניהם….גברים ונשים כאחד. חלקם מעור וחלקם מבד, חלקם משוך לפנים וחלקם – על הצד. ברטים צמודים לקרקפת וברטים תפוחים להכיל רעמת שיער. והצבעים נעים בין חום ושחור לבז' וסגלגל ואפור (הרבה אפור). וכאן מתחיל מצעד חובשי כובעי הצמר. חלקם, זה ברור , נסרגו ביד אוהבת – קצת רשלני, דילוגים על עין פה ושם , איזו דוגמה חביבה – ולפעמים גם פומפון על קצה הפדחת. גברתנים צעירים עולים ולראשם כובע גרב קנוי, צמוד צמוד כאילו ממתין להישלף ולצנוח לכיס – מתנצל על עצם קיומו. אחרים , מציגים מותגי יוקרה לראוה מוצנעת חלקית, אנחנו אמנם "הוגו בוס" אבל נועדנו רק לחמם… ב 99 דולר ליחידה. כובעים סרוגים במכונה – אולי כבר תוצרת סין, מציגים סביבם דוגמה של פתיתי שלג לבנים…נראה שיחזיקו מעמד בקושי עד סוף העונה. מעת לעת עולה בן תשחורת , מעל כובע קסקט של הינקיס חובש כובע גרב. הקסקט מסתיר את עיניו לחלוטין ומאלץ אותו להרים את ראשו באלכסון על מנת לראות משהו מלפנים. כאמור הרבה חום ושחור וירוק ואדןם וכחול ואף לבן. נעים לקצב תקתוק הגלגלים – ומקפצים עם כל שיהוק של הפסים.

 היפה מכולן עלתה בסערה. לראשה כובע צמר ורוד ואליו צמודה מרגנית סרוגה – לבנה צהובה. נדמה לי שמכולם היא הייתה גם היחידה שאיך שהוא חייכה…וגם הותירה אחריה עננת בושם נעים – קלילה. בגללה כתבתי את הפוסט.

חצי שעה בדיוק , אורכת הנסיעה , הפרצופים שותקים רציניים, אינם מודעים לשמחת הכובעים.

תפילת יום ראשון בקהילה פרוטסטנטית

פולין קאתולית מאד. ובתוך העולם הדתי הזה שהוציא מתוכו את האפיפיור הקודם, פועלת קהילה פרוטסטנטית קטנה ומלוכדת. הוזמנתי לתפילת יום ראשון בקהילה קטנה ואוהבת ישראל זו. רבים מהם נפגשים בימי שישי /שבת בחוגי בית קטנים, לקריאת תנ"ך ושיחות על ישראל. נכנסנו לאולם שנשכר לתפילות יום ראשון , משום שבית התפילה שלהם צר מלהכיל את הבאים. אחרנו בכמה דקות ומצאנו את הנוכחים, משפחות משפחות, כבר עומדים ושרים שירה בציבור…..

האולם נראה כמו בית ההסתדרות השכונתי של פעם. מלבני עם במה קטנה. על הקיר מוקרנות מילות השירים – שירי דת. על הבמה תזמורת קטנה: נגן גיטרה מבוגר עם קול מקסים . לידו זמרת. לצידם כנרת, מאחור מתופף על טמבורין – ובפינה מאחורי אורגן חשמלי קטן – הפסטור של הקהילה.

מתוך שעתיים של מפגש הבוקר – שני שליש הם שירה בציבור. הפרוטסטנטים מאמינים בתפילה אישית. אין להם צורך במתווך בינם לאל. בשלב מסויים מפסיקים לשיר. אחד מנציגי הקהל מקריא פרק תהילים.  לאחר מכן ממשיכים לשיר עד ששוב מפסיקים לרגע, מברכים את הילדים היוצאים לשעה וחצי לבי"ס של יום ראשון – באותו מבנה. יותר עבודה של הקטנים עם גננות ומורות על מנת שלא יפריעו בהמשך הטקס עת תפקע סבלנותם. השיר הסוגר את מחרוזת שירי הבוקר הינו לתדהמתי – הללויה של להקת חלב ודבש – בתרגום פולני . כל האולם שר בלהט. לזה גם אני הצטרפתי בעברית כמובן. השירה כל העת, בעמידה. לאחר מכן מתיישבים והפסטור נושא דרשה – והפעם על החשיבות של הדיאלוג הישיר בין האדם לאל. קצת ארוך לטעמי וקצת חוזר על עצמו (קיבלתי תרגום סימולטאני של הדרשה) אבל עממי לבבי ונעים לאוזן. דגש רב ניתן לבקשת עזרה מהאל בעת מחלה – כנראה שזה מדבר אל כל אחד…..הרקע, סיפורה של האשה שנגעה בציצית של ישו בעת ביקורו בכנרת. הפרשנות של הפסטור מעניינת ואקטואלית מאד. בסיום מתבקשים אנשים מהקהילה שיש להם בעיה בריאותית לגשת לקרבת הבמה. חברים מהקהילה חוברים אליהם ועושים להם הילינג המלווה בתפילה שקטה. זו חווייה מיוחדת במינה. מלכדת את האנשים בשקט ובאהבה. אין פרצי רגשות ואין זעקות "החלמתי" רק אהבה ותודה. זה היה חלק מרגש ואחר. הילדים חוזרים לאולם רק בתום החלק הזה. שיר אחרון כמה מילות פרידה והודעות לקהילה – וזהו. בלי גלימות, בלי נוצצים, ללא עוגב ומדונות וקטורת, גם בלי ספר תורה וציציות וטליטות – רק ספר תנ"ך רגיל ביד, בגדים פשוטים אנשים פשוטים, תפילה פשוטה. ביחד. .

התחדשות ארגונית

הפוסט נכתב במסגרת תרגיל כתיבה של הקבוצה הכותבת באיפ"א – וחציו הראשון פורסם בבלוג של הקבוצה הכותבת בישראבלוג http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=472649 לצד הפןסטים המעניינים של שאר חברי הקבוצה. מובאת כאן הגרסה המלאה. 

 מן העתונות: כיכר דיזנגוף תיהרס. הככר המיתולוגית שבגובה הקרקע תשוחזר והרחוב, שבמשך עשרות שנים שימש כחלון ראווה ראשי בתל אביב, יעבור "מתיחת פנים". (המקומון תל אביב 9 ספט. 2007 ). 

כל כך הרבה בשתי שורות קצרות. שני מושאים לתהליך התחדשות ריק מתוכן, שאינו נושא עימו שום בשורה חדשה או אמירה חדשה, או אחרת, או שונה. 

 מן המילון: התחדשות, הפרוש המילולי למילה "רנסנס" בצרפתית הוא – לידה מחדש. פירוש זה מתאר נאמנה את השינויים האינטלקטואליים והכלכליים שהתרחשו באירופה בין  המאה  ה 14 ל- 16 . תקופה של תמורות עצומות באמנות, בחברה, במדע ובפוליטיקה (מילון אינטרנטי). . 

האחד, רחוב דיזנגוף. 

 כילד שנולד וחי בחיפה עד גיל 32 , סימל רחוב דיזנגוף עבורי את מה שסימל כנראה עבור מרבית תושבי ישראל של שלהי שנות החמישים ושנות השישים – שבעים: פאר, אופנה, שפע, עולם גדול, כסף, מרכז, בילוי, אופנה, מפגש, בתי קפה… השאנז אליזה של ישראל….והיום, מזה כעשרים שנה עומד הרחוב לפנינו במלוא עליבותו. מסלוני הכלות הנוצצים שבצפונו ועד לבאסטות שבאזור הככר ודרומה. שמוט ונכלם במלוא זיהומו, כעורו , עליבותו ועלבונו. ממש כאותם קשישים שלאיש אין בהם חפץ עוד , או כאותם כלי דם מסויידים וסתומים שנעקפו מזמן בסדרה של מעקפים סינטטיים, מודרניים תוססים שוצפים ורוגשים – שם זורמים החיים האמיתיים. להם מציעים כעת מתיחת פנים. בדיוק מה שמציעים אותם פלסטיקאים מוכשרים, בהיותם מבינים את נפש האדם וארנקו, אך לא את רוחו. איך אומרים היום: חבל"ז, לא התחדשות ולא בטיח, לא לידה מחדש ולא כלום. קצת שפכטל וצבע + יחצנות של ערב בחירות והזוהמה תשוב להשתלט על הרחוב בדיוק כמו בקטע שבין שדרות בן גוריון, לרחוב ז'ן ז'ורס, שעליו נערך זה שנים אחדות "פיילוט ריצופי" מגוחך ולא מוצלח.

כלל ראשון בהתחדשות בכלל ובהתחדשות ארגונית הינו : יצירת הסמלים האמיתיים החדשים. הפן החזותי / מילולי / ערכי האחר, המבחין. ואין המדובר כאן בציטטות מהחזון – לא ולא . מדובר בסמל חדש המוקם על חורבות הסמל הישן. אותו קהל יעד צורך בהנאה מרובה את סמלי רחוב שיינקין, את המדרחוב בנחלת בנימין ואת השדרות החדשות בתל אביב – סביב הקיוסקים המשופצים, ברגל, באופניים או על רולר בליידס, בזוגות, עם עגלות ילדים ולבד – אלפי צעירים תוססים תיירים וסתם עם ישראל – כח קנייה אדיר, המדיר את רגליו מדיזנגוף. 

השני, ככר דיזנגוף 

מפאת גילי המתקדם, אני זוכר את הקמת כיכר דיזנגוף החדשה. את המוני בית ישראל צובאים על המזרקה של יעקב אגם המתיזה אל על סילונות של מים אש וצבע לצלילי יצירותיו של צ'ייקובסקי – המנוגן בקול תרועה רמה כמעט בכל המזרקות הקינטיות בעולם. המניאק הזקן ידע מה זאת אומרת להשאיר אחריו יצירות פופולאריות לנצח (לצ'ייקובסקי כוונתי). 

 דיברו אז בשבח הקידמה, החדשנות. דיברו על " הכיכר הצפה" מעל עורק תחבורה ראשי ופקוק תמידית. על הגעה אל מרכז הככר על מנת לגעת במעשה האומנות, מבלי צורך לחצות כביש סואן, על הפסל של אגם שהיה אז בתחילת דרכו באומנות הקינטית והתפרסם מאז בעולם כולו. היו קולות בעד ונגד והתנהל דיון ציבורי בנושא . בדיוק כפי שטוחנים אותנו כבר עשרות שנים עם הצורך לעשות משהו לגבי כיכר המדינה, הנטושה מרבית ימות השנה. כאן העיזו ועשו.      וכיום נמצא הפתרון. פתרון למה? השד יודע…הריסת ככר דיזנגוף החדשה וחזרה אל הככר הישנה. ומראים לנו אותה בתמונות. ככר רחבת ידיים ועצומת היקף. במרכזה מזרקה הפורצת אלעל ודשא ירוק מסביב. האם זו ההתחדשות? זה הרנסנס? אלו החיים החדשים המתוכננים? בול שיט. לי זה נראה יותר כנקרופיליזם, תינוי אהבה עם המתים. התחדשות מדברת על חיים על צמיחה ועל פריחה חדשה והשאלה המרכזית בכל תהליך התחדשות הינה: מי אמור לחיות את החיים החדשים האלה ? למה? איזו חויית חיים אחרת אנחנו הולכים להציע לצרכני תוצאת התהליך שנחווה.

אם כך, עבורי, התחדשות אינה עוסקת בתהליך שהאדם או הארגון חווים אלא בחווייה הצפויה מתוצאת התהליך. את התהליך הפנימי חייבים כמובן לעבור בצורה חיובית אולם זאת בשל צורך אחר שאדגים על ידי משל קצר ברוח התקופה. 

שואל הדרש (בלשון חופשית שלי) , מדוע נתן הקב"ה לישראל ראש השנה בחודש תשרי ולצומח נתן ראש השנה בחודש שבט? שכן ראש השנה לאדם בא בסוף הקיץ. האדמה אז כולה יבשה ומכווצת – וכמוה כל החי והצומח מצומק מהשמש הקופחת, ומנצל את שארית כוחותיו. כל כולם מוכנים ומייחלים אך ורק לקבל ולקלוט את טוב השמים וברכתם. ואילו חודש שבט, משחלפה לה כמעט כל עונת הגשמים בישראל, והאדמה רוויה בכל טוב, רק אז היא מוכנה לשחרר, להעניק מטובה לאחרים ודרכה גם הצומח מבשיל את פרחיו ופירותיו. זו דרכו גם של ארגון. ארגון יבש ומכווץ יכול רק לקבל, בשארית כוחותיו. לינוק מהסביבה את כל מה שדרוש לו להשרדותו. מטרתו של תהליך התחדשות טוב להביא את הארגון למקום בו הוא שוב יכול, ומרגיש/מאמין שיכול, להעניק פרח ופרי אמיתי – לא רק לשימושו, אלא לאחרים. התהליך נועד לא רק לגייס משאבים חדשים לארגון אלא לשנות את מערכת הערכים, את הרוח הארגונית ואת הרצון לשוב וליצור. את המעבר מקבלה מהסביבה למקום של נתינה.  

אם כך , מה זאת באמת התחדשות? 

אנו מוצפים בתכניות ריאליטי המדגימות כיצד צוות מומחים מתנפל במרץ רב על גברת שמנמנה ומוזנחת, או זוג כנ"ל או בית כנ"ל או גינה כנ"ל, ובמהלך של שעות ספורות מפיקים מהם את המיטב הצורני האפשרי – לטעמם כמובן (טעמם של המומחים ) ולעיתים במסגרת תקציב חסכוני "בלתי אפשרי". בעבר, הייתי נהנה"לקרוע" תהליך שכזה ולנפנפו במחי יד תוך אמירה מתנשאת של…."זה שרלטני , פופוליסטי ולא מקצועי…". כיום , אני מוכן להיות מעט יותר לארג'. מדוע? כי כיום אני יותר מאמין בניסים שעשויים / עלולים לקרות לבני אדם ולארגונים. במופעים אלה המיקוד הוא בתוצאה בלבד. מאפשרים לאדם (התייחסותי לאדם ולארגון דומה מאד) לחוות כמעט ללא מאמץ מצידו תוצאה שאולי פינטז עליה, או רצה בהגשמתה ולא האמין ביכולתו להגשימה או שכלל לא ניסה או שניסה בעבר ונכשל – (מגוון האפשרויות, אינסופי) לחוות את החוויה של להיות אחר, לא ממש אחר אלא הוא/היא לאחר טרנספורמציה – ולו רק חיצונית, לפרק זמן קצר. לחיות את החוויה החדשה , את המשובים… ואולי אולי אולי, גם לעשות משהו לשימור השינוי או להתחיל בתהליך המאפשר גיוס משאבים ואנרגיות אוטונומיות לביצוע השינוי האמיתי הנדרש. ממש כמו לעשות "פיילוט" קטן ובלתי אפשרי. 

אני מדבר על נס אישי או ארגוני, משום שמעטים מוכנים ללכת לתהליך התחדשות מלא שתוצאתו הינה בשני נתיבים עיקריים לעיתים בטור ולעיתים במקביל: רכיב של תוצאה חדשה – פעמים רבות על רקע של חוסר נחת מסויים מתוצאות עכשוויות. התוצאה החדשה כוללת גם את מערכת הערכים החדשים ונורמות החשיבה והפעולה החדשות, הסמלים החדשים שהארגון מציב. רכיב של תהליך הפקת התוצאה החדשה , התהליך הערכי/רוחני פנימי שהארגון עובר, שממנו נגזרים תהליכי ההמרה החדשים בארגון. בבחינת "תהיה זו שטות לחשוב שפעולה בתהליכים זהים עשויה להביא לתוצאות אחרות…".

 אם נתבונן היטב סביבנו, נוכל רק להשתאות. החי והצומח שסביבנו, כל מה שיד אדם לא נגעה בו, לא מזריקה לו הורמונים ולא יוצרת פרדים עקרים בהכלאות בלתי (כמעט כתבתי בלתי אנושיות אבל הן ממש רק אנושיות) צפויות, יש לו תהליכי התחדשות טבעיים ורוטיניים. החי והצומח סביבנו ער לשינויים בסביבה , קולט אותם ומתרגם אותם מיידית לעשיה ולתוצאות. ניצנים, פריחה, הפריה, פירות, נשירת פרי, נשירת עלים, עירום, צמיחת ענפים /גבעולים נוספים/התפצלות ושוב הופעת ניצנים. אלו חוקי הטבע. הופעת פרווה, צמצום פעילות, נשירת שיער, הגברת אינטנסיביות הפעילות, ייחום, הזדווגות והמלטה – אלו חוקי הטבע. אני יכול רק לשער כי אצל בני האדם וארגונים, דווקא ההתכנסות אל תוך עצמנו, ההתמקדות פנימה הורסת בשיטתיות את הקשר שלנו עם מחזוריות כל שהיא בעולם סביבנו, (ויהיה זה גם העולם הרלוונטי לפעילות הארגון) ואת היכולת לקלוט אותה ולהבין אותה – וליצור סינוסואידה של התחדשות עצמית או ארגונית המלווה את הסביבה.  כשיצחק אדיג'ס מדבר על מעגל חיים ארגוני, הוא מדבר גם על התחדשות ארגונית (מעגל חיים ארגוני מופיע כמעט בכל הספרים שאדיג'ס כתב).  באופן טבעי זה אמור להתרחש בשלב שבו הארגון נמצא באזור שבין "ארגון במיטבו" לארגון "בשיאו" שהינו תחום מסוכן ביותר להמצא בו בגלל החשש לגלישה לארגון בשיאו… האפשרות להשאר שם לנצח, על פי אדיג'ס, נעוצה ביכולתו של הארגון"להוליד" ארגונים חדשים בין השאר על ידי  רכישות ומיזוגים (לא בתהליכים הנוראיים המיושמים היום והמכשילים את מרבית המיזוגים – ומאפשרים בעיקר רכישות לשם פרוק ומכירת גרוטואות במחירי עתק או חליבה בלתי פוסקת של קופות המזומנים של הארגון הנרכש). אלא לידת ארגונים חדשים למטרת הצמחתם. אדיג'ס מביא כדוגמה לארגון הנמצא שם – את הכנסיה הקאתולית ושואל הכיצד ארגון זה פועל כבר אלפיים שנה ויותר וכוחו רק הולך ומתעצם ?  תשובתו של אדיג'ס פשוטה. ראשית המוצר של הכנסיה הינו גאוני: המחילה.  העובדה שאחת לשבוע אפשר להתוודות ולקבל מחילה הינו המוצר הגאוני ביותר הנמכר מאז ועד עתה. שנית, הכנסיה נמצאת היום בכל "תעשייה" משפיעה, ובכל ענף חשוב : בבנקאות, בתקשורת, בקולנוע, בפוליטיקה, בנדל"ן , במוסדות השילטון ועוד.שלישית, תהליך בחירת האפיפיור המבטיח המשכיות של קו שמרני בדרך כלל, עם "תאונות" ליברליות מעת לעת (דוגמת האפיפיור האחרון) של אפיפיורים פופולאריים המאריכים ימים. 

 לסיכום ביניים אומר רק כי לא ניתן לדבר על התחדשות ארגונית במובן המלא של המילה, או על התחדשות בכלל ללא שינוי מהותי בערכים, בנורמות בדפוסי חשיבה ובדפוסי העשיה. בכל שאר המקרים ניתן לדבר על שינוי מסויים או שיפור מסויים: יתכן שינוי באיפור, בתסרוקת, תיקון אף או שינוי בחזה, שאיבת שומן או קיצור קיבה – כל עוד לא יחול השינוי האמיתי, הסוויץ' בראש – הרי שהחזרה למצב המקורי וודאית. לרוע המזל, יש גם גבול למספר הפעמים שניתן לבצע התערבויות חיצוניות שכאלה, באורגניזם כלשהו…     

 

   

ברוכה הבאה לאויר העולם

נדמה לי שהבלוגית הראשונה נולדה ברגע זה. והרשו לי להיות ראשון המברכים. שתצמח ותפרח ותשא אל על צמרתה. ויהה נופה רחב ומצל ומשב הרוח הקלילה בצמרתה, מרגיע ומרענן. שלא תחשוש מעימותים והתפלמסות ולא תרתע גם מאמרי שפר , נחמה ונעם. ובעתיד שיילקחו ממנה ייחורים להצמיח בלוגים נוספים – שכן זו דרכו של הצומח לצמוח – להתפשט ולהתפצל ולאפשר ולקבל. ואנו הכותבים שתחת כנפיה נחסה – אנחנו המהות ואנחנו העיקר ודברינו עיקרה ודברינו תפלותה. שתהיה לנו הנאה צרופה מבתנו זו שרק נולדה וכבר פרשה כנפיה ובנשוב הרוחות היא דואה וחוזרת, אלינו, מאיתנו והלאה.