הפוסט נכתב במסגרת תרגיל כתיבה של הקבוצה הכותבת באיפ"א – וחציו הראשון פורסם בבלוג של הקבוצה הכותבת בישראבלוג http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=472649 לצד הפןסטים המעניינים של שאר חברי הקבוצה. מובאת כאן הגרסה המלאה.
מן העתונות: כיכר דיזנגוף תיהרס. הככר המיתולוגית שבגובה הקרקע תשוחזר והרחוב, שבמשך עשרות שנים שימש כחלון ראווה ראשי בתל אביב, יעבור "מתיחת פנים". (המקומון תל אביב 9 ספט. 2007 ).
כל כך הרבה בשתי שורות קצרות. שני מושאים לתהליך התחדשות ריק מתוכן, שאינו נושא עימו שום בשורה חדשה או אמירה חדשה, או אחרת, או שונה.
מן המילון: התחדשות, הפרוש המילולי למילה "רנסנס" בצרפתית הוא – לידה מחדש. פירוש זה מתאר נאמנה את השינויים האינטלקטואליים והכלכליים שהתרחשו באירופה בין המאה ה 14 ל- 16 . תקופה של תמורות עצומות באמנות, בחברה, במדע ובפוליטיקה (מילון אינטרנטי). .
האחד, רחוב דיזנגוף.
כילד שנולד וחי בחיפה עד גיל 32 , סימל רחוב דיזנגוף עבורי את מה שסימל כנראה עבור מרבית תושבי ישראל של שלהי שנות החמישים ושנות השישים – שבעים: פאר, אופנה, שפע, עולם גדול, כסף, מרכז, בילוי, אופנה, מפגש, בתי קפה… השאנז אליזה של ישראל….והיום, מזה כעשרים שנה עומד הרחוב לפנינו במלוא עליבותו. מסלוני הכלות הנוצצים שבצפונו ועד לבאסטות שבאזור הככר ודרומה. שמוט ונכלם במלוא זיהומו, כעורו , עליבותו ועלבונו. ממש כאותם קשישים שלאיש אין בהם חפץ עוד , או כאותם כלי דם מסויידים וסתומים שנעקפו מזמן בסדרה של מעקפים סינטטיים, מודרניים תוססים שוצפים ורוגשים – שם זורמים החיים האמיתיים. להם מציעים כעת מתיחת פנים. בדיוק מה שמציעים אותם פלסטיקאים מוכשרים, בהיותם מבינים את נפש האדם וארנקו, אך לא את רוחו. איך אומרים היום: חבל"ז, לא התחדשות ולא בטיח, לא לידה מחדש ולא כלום. קצת שפכטל וצבע + יחצנות של ערב בחירות והזוהמה תשוב להשתלט על הרחוב בדיוק כמו בקטע שבין שדרות בן גוריון, לרחוב ז'ן ז'ורס, שעליו נערך זה שנים אחדות "פיילוט ריצופי" מגוחך ולא מוצלח.
כלל ראשון בהתחדשות בכלל ובהתחדשות ארגונית הינו : יצירת הסמלים האמיתיים החדשים. הפן החזותי / מילולי / ערכי האחר, המבחין. ואין המדובר כאן בציטטות מהחזון – לא ולא . מדובר בסמל חדש המוקם על חורבות הסמל הישן. אותו קהל יעד צורך בהנאה מרובה את סמלי רחוב שיינקין, את המדרחוב בנחלת בנימין ואת השדרות החדשות בתל אביב – סביב הקיוסקים המשופצים, ברגל, באופניים או על רולר בליידס, בזוגות, עם עגלות ילדים ולבד – אלפי צעירים תוססים תיירים וסתם עם ישראל – כח קנייה אדיר, המדיר את רגליו מדיזנגוף.
השני, ככר דיזנגוף
מפאת גילי המתקדם, אני זוכר את הקמת כיכר דיזנגוף החדשה. את המוני בית ישראל צובאים על המזרקה של יעקב אגם המתיזה אל על סילונות של מים אש וצבע לצלילי יצירותיו של צ'ייקובסקי – המנוגן בקול תרועה רמה כמעט בכל המזרקות הקינטיות בעולם. המניאק הזקן ידע מה זאת אומרת להשאיר אחריו יצירות פופולאריות לנצח (לצ'ייקובסקי כוונתי).
דיברו אז בשבח הקידמה, החדשנות. דיברו על " הכיכר הצפה" מעל עורק תחבורה ראשי ופקוק תמידית. על הגעה אל מרכז הככר על מנת לגעת במעשה האומנות, מבלי צורך לחצות כביש סואן, על הפסל של אגם שהיה אז בתחילת דרכו באומנות הקינטית והתפרסם מאז בעולם כולו. היו קולות בעד ונגד והתנהל דיון ציבורי בנושא . בדיוק כפי שטוחנים אותנו כבר עשרות שנים עם הצורך לעשות משהו לגבי כיכר המדינה, הנטושה מרבית ימות השנה. כאן העיזו ועשו. וכיום נמצא הפתרון. פתרון למה? השד יודע…הריסת ככר דיזנגוף החדשה וחזרה אל הככר הישנה. ומראים לנו אותה בתמונות. ככר רחבת ידיים ועצומת היקף. במרכזה מזרקה הפורצת אלעל ודשא ירוק מסביב. האם זו ההתחדשות? זה הרנסנס? אלו החיים החדשים המתוכננים? בול שיט. לי זה נראה יותר כנקרופיליזם, תינוי אהבה עם המתים. התחדשות מדברת על חיים על צמיחה ועל פריחה חדשה והשאלה המרכזית בכל תהליך התחדשות הינה: מי אמור לחיות את החיים החדשים האלה ? למה? איזו חויית חיים אחרת אנחנו הולכים להציע לצרכני תוצאת התהליך שנחווה.
אם כך, עבורי, התחדשות אינה עוסקת בתהליך שהאדם או הארגון חווים אלא בחווייה הצפויה מתוצאת התהליך. את התהליך הפנימי חייבים כמובן לעבור בצורה חיובית אולם זאת בשל צורך אחר שאדגים על ידי משל קצר ברוח התקופה.
שואל הדרש (בלשון חופשית שלי) , מדוע נתן הקב"ה לישראל ראש השנה בחודש תשרי ולצומח נתן ראש השנה בחודש שבט? שכן ראש השנה לאדם בא בסוף הקיץ. האדמה אז כולה יבשה ומכווצת – וכמוה כל החי והצומח מצומק מהשמש הקופחת, ומנצל את שארית כוחותיו. כל כולם מוכנים ומייחלים אך ורק לקבל ולקלוט את טוב השמים וברכתם. ואילו חודש שבט, משחלפה לה כמעט כל עונת הגשמים בישראל, והאדמה רוויה בכל טוב, רק אז היא מוכנה לשחרר, להעניק מטובה לאחרים ודרכה גם הצומח מבשיל את פרחיו ופירותיו. זו דרכו גם של ארגון. ארגון יבש ומכווץ יכול רק לקבל, בשארית כוחותיו. לינוק מהסביבה את כל מה שדרוש לו להשרדותו. מטרתו של תהליך התחדשות טוב להביא את הארגון למקום בו הוא שוב יכול, ומרגיש/מאמין שיכול, להעניק פרח ופרי אמיתי – לא רק לשימושו, אלא לאחרים. התהליך נועד לא רק לגייס משאבים חדשים לארגון אלא לשנות את מערכת הערכים, את הרוח הארגונית ואת הרצון לשוב וליצור. את המעבר מקבלה מהסביבה למקום של נתינה.
אם כך , מה זאת באמת התחדשות?
אנו מוצפים בתכניות ריאליטי המדגימות כיצד צוות מומחים מתנפל במרץ רב על גברת שמנמנה ומוזנחת, או זוג כנ"ל או בית כנ"ל או גינה כנ"ל, ובמהלך של שעות ספורות מפיקים מהם את המיטב הצורני האפשרי – לטעמם כמובן (טעמם של המומחים ) ולעיתים במסגרת תקציב חסכוני "בלתי אפשרי". בעבר, הייתי נהנה"לקרוע" תהליך שכזה ולנפנפו במחי יד תוך אמירה מתנשאת של…."זה שרלטני , פופוליסטי ולא מקצועי…". כיום , אני מוכן להיות מעט יותר לארג'. מדוע? כי כיום אני יותר מאמין בניסים שעשויים / עלולים לקרות לבני אדם ולארגונים. במופעים אלה המיקוד הוא בתוצאה בלבד. מאפשרים לאדם (התייחסותי לאדם ולארגון דומה מאד) לחוות כמעט ללא מאמץ מצידו תוצאה שאולי פינטז עליה, או רצה בהגשמתה ולא האמין ביכולתו להגשימה או שכלל לא ניסה או שניסה בעבר ונכשל – (מגוון האפשרויות, אינסופי) לחוות את החוויה של להיות אחר, לא ממש אחר אלא הוא/היא לאחר טרנספורמציה – ולו רק חיצונית, לפרק זמן קצר. לחיות את החוויה החדשה , את המשובים… ואולי אולי אולי, גם לעשות משהו לשימור השינוי או להתחיל בתהליך המאפשר גיוס משאבים ואנרגיות אוטונומיות לביצוע השינוי האמיתי הנדרש. ממש כמו לעשות "פיילוט" קטן ובלתי אפשרי.
אני מדבר על נס אישי או ארגוני, משום שמעטים מוכנים ללכת לתהליך התחדשות מלא שתוצאתו הינה בשני נתיבים עיקריים לעיתים בטור ולעיתים במקביל: רכיב של תוצאה חדשה – פעמים רבות על רקע של חוסר נחת מסויים מתוצאות עכשוויות. התוצאה החדשה כוללת גם את מערכת הערכים החדשים ונורמות החשיבה והפעולה החדשות, הסמלים החדשים שהארגון מציב. רכיב של תהליך הפקת התוצאה החדשה , התהליך הערכי/רוחני פנימי שהארגון עובר, שממנו נגזרים תהליכי ההמרה החדשים בארגון. בבחינת "תהיה זו שטות לחשוב שפעולה בתהליכים זהים עשויה להביא לתוצאות אחרות…".
אם נתבונן היטב סביבנו, נוכל רק להשתאות. החי והצומח שסביבנו, כל מה שיד אדם לא נגעה בו, לא מזריקה לו הורמונים ולא יוצרת פרדים עקרים בהכלאות בלתי (כמעט כתבתי בלתי אנושיות אבל הן ממש רק אנושיות) צפויות, יש לו תהליכי התחדשות טבעיים ורוטיניים. החי והצומח סביבנו ער לשינויים בסביבה , קולט אותם ומתרגם אותם מיידית לעשיה ולתוצאות. ניצנים, פריחה, הפריה, פירות, נשירת פרי, נשירת עלים, עירום, צמיחת ענפים /גבעולים נוספים/התפצלות ושוב הופעת ניצנים. אלו חוקי הטבע. הופעת פרווה, צמצום פעילות, נשירת שיער, הגברת אינטנסיביות הפעילות, ייחום, הזדווגות והמלטה – אלו חוקי הטבע. אני יכול רק לשער כי אצל בני האדם וארגונים, דווקא ההתכנסות אל תוך עצמנו, ההתמקדות פנימה הורסת בשיטתיות את הקשר שלנו עם מחזוריות כל שהיא בעולם סביבנו, (ויהיה זה גם העולם הרלוונטי לפעילות הארגון) ואת היכולת לקלוט אותה ולהבין אותה – וליצור סינוסואידה של התחדשות עצמית או ארגונית המלווה את הסביבה. כשיצחק אדיג'ס מדבר על מעגל חיים ארגוני, הוא מדבר גם על התחדשות ארגונית (מעגל חיים ארגוני מופיע כמעט בכל הספרים שאדיג'ס כתב). באופן טבעי זה אמור להתרחש בשלב שבו הארגון נמצא באזור שבין "ארגון במיטבו" לארגון "בשיאו" שהינו תחום מסוכן ביותר להמצא בו בגלל החשש לגלישה לארגון בשיאו… האפשרות להשאר שם לנצח, על פי אדיג'ס, נעוצה ביכולתו של הארגון"להוליד" ארגונים חדשים בין השאר על ידי רכישות ומיזוגים (לא בתהליכים הנוראיים המיושמים היום והמכשילים את מרבית המיזוגים – ומאפשרים בעיקר רכישות לשם פרוק ומכירת גרוטואות במחירי עתק או חליבה בלתי פוסקת של קופות המזומנים של הארגון הנרכש). אלא לידת ארגונים חדשים למטרת הצמחתם. אדיג'ס מביא כדוגמה לארגון הנמצא שם – את הכנסיה הקאתולית ושואל הכיצד ארגון זה פועל כבר אלפיים שנה ויותר וכוחו רק הולך ומתעצם ? תשובתו של אדיג'ס פשוטה. ראשית המוצר של הכנסיה הינו גאוני: המחילה. העובדה שאחת לשבוע אפשר להתוודות ולקבל מחילה הינו המוצר הגאוני ביותר הנמכר מאז ועד עתה. שנית, הכנסיה נמצאת היום בכל "תעשייה" משפיעה, ובכל ענף חשוב : בבנקאות, בתקשורת, בקולנוע, בפוליטיקה, בנדל"ן , במוסדות השילטון ועוד.שלישית, תהליך בחירת האפיפיור המבטיח המשכיות של קו שמרני בדרך כלל, עם "תאונות" ליברליות מעת לעת (דוגמת האפיפיור האחרון) של אפיפיורים פופולאריים המאריכים ימים.
לסיכום ביניים אומר רק כי לא ניתן לדבר על התחדשות ארגונית במובן המלא של המילה, או על התחדשות בכלל ללא שינוי מהותי בערכים, בנורמות בדפוסי חשיבה ובדפוסי העשיה. בכל שאר המקרים ניתן לדבר על שינוי מסויים או שיפור מסויים: יתכן שינוי באיפור, בתסרוקת, תיקון אף או שינוי בחזה, שאיבת שומן או קיצור קיבה – כל עוד לא יחול השינוי האמיתי, הסוויץ' בראש – הרי שהחזרה למצב המקורי וודאית. לרוע המזל, יש גם גבול למספר הפעמים שניתן לבצע התערבויות חיצוניות שכאלה, באורגניזם כלשהו…