עוד על אמנת הילדים של עירית תל אביב

כתבתי תגובה על הפרסומים בנושא האמנה, לבקשת חברים, עוד לפני השריפה הגדולה על הר הכרמל. השריפה דחקה הכל הצידה – גם תגובות לגבי נושאים אחרים. בסוף השבוע הזה, קראתי שוב מאמר בעיתון "תל אביב" על האמנה, על פגישת חולדאי עם יערה שפירא – חברת מועצת התלמידים שסרבה לחתום על העצומה ועל תגובתו התמוהה של אסא כשר – כותב האמנה (אם צוטט נכון בעיתון). נראה שאנשים מסרבים להבין שהבעיה באמנה זו טמונה בתהליך הלא מוצלח, בלשוןן המעטה, ולא בסעיף זה או אחר. לסיום ההקדמה אביא סעיף אחד מהכתוב בהמשך.

א.      אתחיל מסוף תגובת עריית תל אביב המצוטטת בסוף כתבה שפורסמה למחרת: "..11 רשויות הצטרפו לתהליך 5000 גולשים הצטרפו לאמנה באתר האינטרנט  ו 15000 תלמידים חתמו עליה בבתי הספר. כך שהמתלוננים הם מיעוט זניח. אווופס….מה כתוב? מיעוט זניח !? האם האמנה יוצרת מסגרת התיחסות מכבדת למיעוטים? הרי בכל נושא שיעלה יש רוב ויש מיעוט. בכל כיתה, בכל בית ספר…בחדר המורים, בוועד ההורים ובקרב התלמידים. מיעוט זניח הינו ביטוי מעליב, יחצני ופוליטי – וכך נועד להיות. מעליב, מבטל ואלים ! מאד אלים! גול עצמי למערך הדוברות אלא אם כן משקף באמת את עמדת העיריה – ואז זה גול עצמי לעיריה ולתהליך.

למעוניינים להמשיך ולהעמיק – מובאת כאן התיחסותי המלאה

 על אמנות, ערכים, חזון

ליישם את התהליך הנכון – נכון

מאת שוקי כץ*

 בעקבות כתבתה של יערה שפירא בנושא אמנת ילדים ונוער – והתגובות לכתבתה. 

חברות מבצעות לעיתים תהליכי שינוי השייכים למשפחת "תהליכי שינוי אסטרטגי" . הכוונה הינה למהלכי שינוי שהשפעתם אמורה להיות משמעותית ביותר – ולטווח הארוך, תהליך השינוי אינו פשוט, שכן הוא כרוך בשינויי עמדות ושינויי התנהגות של עובדי החברות, הצרכנים והספקים שלהם.

אין ספק, כי מאחורי השינוי המוצע, עומדת כוונה אמיתית, נכונה (כפי שהיא נתפסת באותה תקופה), שהשלכותיה נתפשות כחיוביות וחשובות. ברוב המקרים עומדים מאחוריה אנשי חזון אמיתיים, ומומחים בתחום הנדון.

דוגמה בולטת לתהליך עולמי שכזה, הינה תהליך הטמעת תפישת תקני האיכות העולמיים ISO . התהליך המהותי הוגדר בצורה פשוטה: כל חברה, בכל תחום פעילות שהוא, תתחייב לעבוד בתהליכים פנימיים ( תהליכים ניהוליים, תהליכי יצור, מכירה וכד') המבטיחים איכות בהתאם לסטנדרט עולמי מחייב. היא תיבחן על עמידה בסטדנטרים ותקבל "תו תקן" . אולם השינוי בתהליך טמון דווקא בהמשך – משום שתקני איכות וייצור כבר היו קיימים. החידוש הינו תפישתי והתנהגותי: החברה מתחייבת, מרגע קבלת התקן לרכוש מוצרים, שרותים וחומרי גלם אך ורק מחברות העומדות אף הן באותו תקן. כמו כן, החברה מפרסמת ללקוחותיה את עובדת היותה עומדת בתו התקן. כלומר, יוצרים תהליך מעגלי שבו מחד, הלקוחות מודעים לקיום תו תקן לאיכות, ומתחילה הדרישה מצידם לעמידה בתקנים – והספקים של אותה חברה מחוייבים אף הם לעמוד באותם תקנים ולעבור את תהליך העמידה בתקן. החזון היה של יצירת תהליכים מבטיחי איכות ממשרדי הממשלה, דרך חברות הענק ועד ליצרנים וספקי השרות הקטנים ביותר.

ובכן, תהליך שכזה למעשה כופה תהליכי איכות על חברות וארגונים המעוניינים להמשיך ולהיות חלק מהמערך הכלכלי. הוא מחייב שמירה קפדנית על הכללים, מבדקים שנתיים, ובירוקרטיה לא פשוטה.

 לגבי הטמעת תהליכי שינוי חברתי, הטמעת כללי אתיקה בארגונים ובמקצועות כמו גם בהטמעת אמנות חברתיות למיניהן – התהליך חייב להיות אחר.

כאן מדובר בדפוסי חשיבה, תהליכי עשיית החלטות, התנהגויות ושפה המצויים בתחום האפור שבין חקיקה לחופש הבחירה של הפרט.

אם היה די בחקיקה – הרי שלא היה צורך בכללי אתיקה. החקיקה הייתה עונה על הצרכים באופן מושלם – ובאמצעות כלים של שכר ועונש, נתן היה לנהל את חיינו כראוי.

לו השכל הישר היה זה שמנחה את פעילותנו על העת וטובת הפרט והכלל כאחד היו נר לרגלינו בכל בחירה שלנו, הרי שתהליך אישי במסגרת חופש הפרט היה משלים את החקיקה.

 מה לעשות שהחקיקה מפגרת באופן קבוע אחרי המציאות והמחוקק אינו מסוגל לענות על כל הצרכים בחקיקה… וקיימים במערכות ממשל שונות גם אינטרסים המשפיעים על חקיקה, תקציבים ומשאבים. במקביל, גם הפרט מונע פעמים רבות על ידי צרכיו האישיים בלבד, על פי דחפים רצונות ותפישתו את המצב – ללא ראייה מערכתית והבנת טובת הצד השני או הכלל….

בתפר הזה נכנסות האתיקה, האמנות החברתיות, מערכות הערכים. הן אמורות לאפשר לכל אחד מאיתנו לבחון את המצב ולהגיב בתוך מסגרת של תפישת עולם, אמונה בנכונות הדרך, הבנה של נכון ולא נכון, רפרטואר של התנהגויות רצוייות מומלצות – ושפה. אנו מחוייבים להן באופן אישי וקבוצתי, משום שאנו שייכים לקהילה מסויימת, שלקחה על עצמה את המחוייבות הזאת בשלב מסויים. 

כך מתחייב כל רופא, כל עורך דין , כל רואה חשבון – ולחילופין גם כל יועץ ארגוני המשתייך לארגון המקצועי שלו, לפעול על פי כללי אתיקה עליה הסכימו בעבר. לעיתים, הכללים נוצרו ונוסחו בעבר הרחוק מאד על ידי דור המייסדים – וכל מצטרף רק מוסיף את חתימתו.

כללי אתיקה קיימים במקצועות וארגונים רבים, אולם לא כל החברים בהם פועלים על פי אותם כללים. מי שעושים זאת באופן מוצהר וגלוי, בדרך כלל מורחקים מאותם ארגונים. האחרים, המצניעים את התנגדותם, נענשים בהרחקה – רק במקרה שהם נתפשים.

מומלץ, בדרך כלל, לשוב ולבחון את המערכות החברתיות הללו (אתיקה, ערכים, אמנות וכד') אחת לשנים אחדות. לבחון את הרלוונטיות שלהן ולרענן אותן, עם עולה הצורך.

 כבר אמרנו שאין המדובר בחוק וכבר הדגשנו שהמדובר בתחום רחב ביותר: התחום האפור שבין החקיקה לבין רצון הפרט לממש את זכותו לחופש: חופש העיסוק, חופש הדיבור, חופש החשיבה וההתנהגות. אם כך, במה מדובר?

 מדובר על מפגש וולונטרי, היוצר כוונה משותפת מתוך רצון לגשר על הפערים שבין מצב קיים למצב רצוי. זאת, במקום שכנראה לא ניתן או לא קיים רצון רצון של המחוקק, לכפות דפוסי חשיבה והתנהגות מסויימים.

הרצון נוצר כנראה על רקע תובנות שחשוב ואפשר ליצור מצב תרבותי, ערכי איכותי יותר – ולתרגם אותו לביטוי בפועל בהתנהגויות ושפה המקדמות מטרה הנתפשת בעיני קהלי היעד – כמטרה חיובית. התהליך שם על השולחן באופן הגלוי ביותר את מגוון האפשרויות ומחייב בחירה בין טוב לרע, בין נכון ללא נכון, בין כללי עשה ואל תעשה.

 אם כך, בעת יצירת אמנה, ערכים ואתיקה – התוצאה הינה שיפוטית מאד. לכל הקוראים אמור להיות ברור מה נתפש כנכון לעשותו וממה נדרש להימנע. היא מבטאת את עמדות יוצריה, באותה עת. כל זאת, במגמה להבהיר את התחומים העמומים – עד כמה שניתן. ככל שהעמימות בהן רבה יותר – ההשפעה פחות משמעותית.

 אולם, למרות שהתוצאה שיפוטית, הרי שהתהליך שבאמצעותו יוצרים את התוצאה – תהליך עיצוב אמנות, ערכים ואתיקה חייב להיות רגיש, מכבד, ואמין. זה אמור להיות תהליך הנובע ממקום של אמת פנימית עמוקה ומצניעות רבה הן של יוזם התהליך והן של השותפים לעשייתו. שכן, כפי שהצגתי: מספר מצומצם למדי של שותפים לעשיה יוצר מסגרת מחשבתית והתנהגותית לחברות, מקצועות וקהיליות – שאמורה לשרת אותן למשך שנים רבות. ההשפעה אמורה להיות מראש לטווח ארוך ועל אנשים רבים. מילות המפתח בהקשר זה הן, ללא ספק : אמון הדדי, כבוד הדדי, צרכי הפרט, טובת הכלל, דבקות במטרה, יצירת תלכיד אנושי איכותי סביב המטרה.

 התהליך חייב להעשות תוך ייצוג נאמן של הערכים עליהם הוא מדבר ואליהם הוא חותר. עליו להוות מודל נכון למצב הרצוי עליו הוא מדבר. הוא חייב לשקף את עמדת היוזמים לגבי הדברים שנכון לעשותם – ולהמנע לחלוטין מדברים שמוגדרים בתוצר הסופי ככאלה שאין לעשותם.

  • תהליך שהתוצאה הסופית שלו מדברת על שיתוף – חייב להיות משתף.
  • תהליך שהתוצאה הסופית שלו מדברת על סובלנות – חייב להיות סובלני.
  • תהליך שתוצאתו הסופית שלו מדברת על אי אלימות – חייב להיות לא אלים.
  • תהליך שהתוצאה הסופית שלו מדברת על הדדיות – חייב להיות הדדי. ועוד ועוד.

 בנוסף, בראשית הדרך, אמור התהליך ליצור את המנהיגות ואת האנרגיות הנדרשות להחדרת שינוי משמעותי כמו גם את המנגנונים התומכים ואורך הרוח הנדרשים בהטמעת שינוי ארוך טווח. 

ובכן, מה הכללים המצויים בספרות המקצועית שמומלץ מאד לשמור עליהם? מה אומר הנסיון המקצועי שלי ושל עמיתי למקצוע הייעוץ הארגוני – בנושא זה? 

א.      אתחיל מסוף תגובת עריית תל אביב המצוטטת בסוף כתבה שפורסמה למחרת: "..11 רשויות הצטרפו לתהליך 5000 גולשים הצטרפו לאמנה באתר האינטרנט  ו 15000 תלמידים חתמו עליה בבתי הספר. כך שהמתלוננים הם מיעוט זניח. אווופס….מה כתוב? מיעוט זניח !? האם האמנה יוצרת מסגרת התיחסות מכבדת למיעוטים? הרי בכל נושא שיעלה יש רוב ויש מיעוט. בכל כיתה, בכל בית ספר…בחדר המורים, בוועד ההורים ובקרב התלמידים. מיעוט זניח הינו ביטוי מעליב, יחצני ופוליטי – וכך נועד להיות. מעליב, מבטל ואלים ! מאד אלים! גול עצמי למערך הדוברות אלא אם כן משקף באמת את עמדת העיריה – ואז זה גול עצמי לעיריה ולתהליך.

ב.      מכאן יוצא הכלל הראשון: תהליך טוב, מבטיח שההתנגדויות לשינוי תהיינה קטנות יותר – אולם אינו מבטיח אפס התנגדויות. הוא מאפשר לחזות היכן יהיו מוקדי התנגדויות ומאפשר לתכנן התערבות נכונה – ברוח האמנה החדשה, באותם מקומות.

ג.       כלל שני: בתהליכים מסוג זה , מומלץ להעדיף תמיד עבודת צוות ביצירת האמנה על פני הופעות אורח של מומחים – מוכשרים ככל שיהיו. מומחים מקצועיים לתכני אמנות כמו גם לכתיבתן חייבים להיות חלק מצוות כזה – ואף להוביל אותו בשלבים מסויימים של החשיבה ובניסוח האמנה. אולם אל להם להכתיב את התכנים  – אלא לתת ביטוי לתכנים העולים בעבודת הצוות – ולשכנע את הצוות לשלב נושאים שחסרים – לדעתם המקצועית. בדרך כלל, הבנתם של מומחים אלה בתהליכי ההטמעה – ובתהליכים ארגוניים אחרים – קטנה. הדבר בא לידי ביטוי גם בדברי יוצר האמנה – כפי שפורסמו באותה כתבה : ".. ל"הארץ" אמר פרופ' כשר כי "הרגע שבו הילדים נכנסו לתמונה היה כשהם דנו באמנה בבתי הספר. לא קיבלנו עד כה שום פידבק בעייתי. אם היה צריך לשנות משהו או לתקן – היינו עושים זאת, אבל זה לא עלה". לכן חייבים לשלב בתהליך יועצים ארגוניים שהטמעת שינויים הינה מומחיותם.

ד.      כלל שלישי: מי שותף לתהליך היצירה? על מנת שתהליך ההטמעה יהיה "חלק", ויעיל ככל האפשר חייבים לשתף בתהליך היצירה של האמנה ושל תהליך המימוש שלה את הנציגים של: מי שהשינוי אמור לחול עליו, מי שעשוי לקדם את מימוש התהליך ומי שעלול להפריע למימושו. כל הגורמים שלהם נגיעה בשינוי. יש חלקים שבהם העבודה נעשית במליאת המשתתפים (כגון: תהליכי סיעור מוחות ויצירת הסכמות) ויש תהליכים הנעשים בצוותים (כגון ניסוחים, תכנון תהליכים ) ומובאים לדיון ואישור המליאה. כך משיגים הסכמה כללית וכך יוצרים את המנהיגות הראויה לתהליך.

ה.      כלל רביעי – היישום: חייבת להיות תכנית ברורה לתהליך השינוי, ותהליכים תומכים לאורך זמן. הרבה מעבר לאקט של ההצהרה וההשקה. הדיון באמנה חשוב, והחתימה חשובה מאד כאקט של מחוייבות (לא בכל גיל זה מובן מאיליו). הייתי שמח לו היה מפרסם מישהו את התכנית. מה הלאה? לא ברורגם  מה קרה בשנתיים שחלפו, מאז כתיבת האמנה עד פרסומה כעת והשקת התהליך.

ו.         כלל חמישי: יש הבדל בין תנועה עממית ההולכת ומתפשטת – לאמנה חברתית. בסרט "העבר אותה הלאה" מסופר על ילד שבהשראת מורה בבית הספר, עושה מעשה טוב לשלושה אנשים ומבקש מכל אחד מהם שבתגובה יעשה גם הוא מעשה טוב לשלושה אנשים אחרים. הגל הולך ומתפשט ללא שליטה וללא בקרה בכל רחבי המדינה (בארה"ב). במקרה שלנו מדובר בתהליך אחר – אמנה המגדירה כללי "עשה". ההטמעה במקרה שלנו הינה מלמעלה למטה. החשדנות כלפי תהליכים שכאלה הינה רבה יותר ודורשת ומחייבת חשיבה אחרת לגבי הרחבת מספר המצטרפים.

ז.       ואחרון חביב – לגבי הצטרפות רשויות נוספות לתהליך. הדבר מזכיר לי,ב מעט, ארועים שחוויתי. פנו אלי ארגונים בבקשה לסייע להם לאמץ ולהטמיע "ייעוד וחזון" של ארגון אחר. בשינויים ברמה הזאת – תהליך יצירת החזון, האמנה, הערכים – חשוב לא פחות מהתוצאה. הדיון מאפשר התיחסות לאנרגיות ליכולות ולכוחות הפועלים באותו ארגון – בסביבת הפעילות שלו. אותה שמלה "יושבת אחרת" על דוגמנית דקיקה או על אישה עבת כרס….למרות שזה אותו בד, אותו חיתוך ואותם צבעים. גם אימוץ אמנה מחייב דיון מעמיק במשמעויות המקומיות שלה, בשינויים ותוספות היחודיים לאותה רשות ובמשאבים שהיא מקצה לנושא – במקביל לתהליכי שינוי אחרים המתרחשים שם. 

לסיכום, הייתי מביא מתוך "ספר הכוזרי" שנכתב על ידי רבי יהודה הלוי במאה ה 12 את האמירה הזכורה לי, בציטוט חלקי: "כוונתך רצויה  אך מעשך אינו רצוי"…..יש לפנינו דוגמה קלאסית למעשה כזה. 

*הכותב הינו יועץ ארגוני בכיר.

מן העתונות: 

משרד החינוך אוסר לחייב תלמידים לחתום על "אמנת הילדים והנוער", שמובילה בימים האחרונים עיריית תל אביב, בשיתוף ערים אחרות שהצטרפו ליוזמה. זאת בתגובה לתלונות של תלמידים והורים כי לא שותפו בגיבוש האמנה עליה הם מתבקשים לחתום כעת. לביקורת הצטרף אתמול יו"ר מועצת התלמידים והנוער הארצית, אשר אלון, שאמר כי "בתהליך היו צריכים להיות שותפים שני צדדים – תלמידים ומבוגרים. קשה להבין מדוע לא שותפנו בכתיבת האמנה".

הנוסח הראשון של האמנה העירונית, שגיבש פרופ' אסא כשר מאוניברסיטת תל אביב, מחבר "הקוד האתי" של צה"ל, פורסם כבר לפני כשנתיים. באחרונה ביקשו בעירייה להרחיב את היוזמה, וכמה ערים, בהן חיפה, באר שבע, הרצליה, אשדוד, רעננה ונתניה, נענו לבקשה. במסגרת ההשקה המחודשת של האמנה, הופצו עשרות אלפי עותקים שלה והתקיימו שיעורים בנושא בתיכונים.

בפרסומי העירייה מודגש כי פרופ' כשר הוא שניסח את האמנה – ללא שיתוף תלמידים או הורים. ל"הארץ" אמר פרופ' כשר כי "הרגע שבו הילדים נכנסו לתמונה היה כשהם דנו באמנה בבתי הספר. לא קיבלנו עד כה שום פידבק בעייתי. אם היה צריך לשנות משהו או לתקן – היינו עושים זאת, אבל זה לא עלה". לעומת זאת, בעירייה טוענים כי בגיבוש האמנה השתתף "פרלמנט הנוער העירוני", ובעקבות כך הוכנסו בה תיקונים קלים.

אולם לדברי יו"ר מועצת התלמידים והנוער המחוזית בתל אביב, סיוון גולדברג, "אתנו אף אחד לא שיתף פעולה, ואנחנו הגוף הנבחר של התלמידים".

יו"ר ועד ההורים בבאר שבע, שלמה בן-שושן, הסכים אמנם להצטרף לאמנה, אך לדבריו "התהליך לא היה נכון. ללא שיתוף ודיאלוג של כל הגורמים, התוצאה תהיה רק הגברת הניכור".

ממשרד החינוך נמסר כי "אין לחייב תלמידים לחתום על מסמך, מבלי לשתף את התלמידים, הוריהם והצוות החינוכי בבית הספר. המשרד מחויב לאמנת זכויות הילד הבינלאומית עליה חתמה ישראל ב-1991, ובהתאם לכך הופצו חוזרי מנכ"ל".

מעיריית ת"א נמסר בתגובה כי לא הופעלו לחצים על בתי הספר, שתלמידיהם השתתפו ב'שיעור האינטרנטי', שלא למתוח ביקורת על היוזמה. עוד נמסר כי "11 רשויות מקומיות הצטרפו לפרויקט, 5,000 גולשים חתמו על האמנה באתר האינטרנט ו-15 אלף תלמידים חתמו בבתי הספר בעיר, כך שהמתלוננים הם מיעוט זניח".

 

 

 

 

 

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: