בבוקר הפתיחה של החנות בקרקוב התגלה סיכסוכון ראשון בין תומר לביני. החנות מוכנה לפתיחה ואנחנו השותפים יצאנו לסופר שבמרכז הקניות הקרוב (לקנות כיבוד לפתיחה החגיגית ועוד מעט שוקולדים להביא הביתה בטיסה שלי שיצאה למחרת ארצה). בעודנו סובבים בסופר לאחר שסיימנו את הקניות ואנחנו עמוסים כל טוב, ניתקל תומר בפרחה מקומית, בלונדינית ארוכת שיער וחטובת רגליים. הגבירה עמדה בסופר וחילקה חטיפי משהו לעוברים ושווים – גבינה או מרק או פסטה…משהו. תומר, חובב הפולניות הידוע נתקע לידה והחל לדבר איתה באנגלית עילגת משהו. אני עומד לידו בנימוס (על קוצים) והם מקשקשים. אני רומז לו בעדינות לסיים ולזוז – והם מצחקקים. תומר, אני רומז – עוד מעט הפתיחה וצריך לזוז לכוון הפלאזה ולארגן את הכיבוד. הוא מפסיק לשניה פונה אלי ומסנן לעברי – אני עסוק כרגע. אני מחייך במבוכה וממתין עוד רגע. ….אני זז בלעדיך, אמרתי – והוא מתעלם.
וכך, רותח מבפנים – אני פונה , ניגש לקופות ומשלם – וחוזר לבד לחנות עם כל הכיבוד בידי. אותו זה ממש לא עינין – לא שיצא מזה משהו עבורו , אפילו לא פגישונת שלא לדבר על ז–ן , אבל הוא יצא גבר מהארוע.
למה התעכבתי באריכות מה על ארוע פעוט זה? משום שבגלל בחורות פולניות נסתיימה מערכת היחסים בין ערן ותומר, שני החברים שיזמו את כל ההשקעה הפולנית – תוך כחודשיים מיום פתיחת החנות. החלה מלחמת עולם על רקע זה שתומר הביא בחורות לדירה שלנו בזמן שערן גם היה היה שם – בניגוד לסיכומים שהיו בינינו, כי כל עוד שיותר משותף אחד מתגורר בדירה – אין מביאים לשם בנות למגורים/שהיה. הם הפסיקו לדבר זה עם זה. מצאתי את עצמי במרכז סכסוך שהפך מהר מאד לנתק כמעט מוחלט וסופי.
ערן "חיפש" את תומר על כל שטות קטנה, ותומר האומלל – שניהול לא היה מעולם הצד החזק שלו – שייט על מימי הויסלה הצוננת – בין פולניה לפוניה , מנצל את מרבית יכולת האילתור שלו על מנת להסביר לנו למה לא הצלחנו להשיג אותו בטלפון במשך ימים או שעות ביממה כשהיה עליו להיות זמין כל העת לדיונים בינינו….
להזכירכם, תומר היה זה שעליו התבססנו כי ישהה מרבית הזמן בפולין וינהל את העסק ביוםיום בפועל, כשערן מחליף אותו מעת לעת ואני זמין כל העת להגיע לפולין בעת הצורך.
החל מחול שדים של מיילים ארסיים למדי האחר אל השני ועל השני – כשתעבורת המיילים – דרכי…מכירים את המשחק הילדותי "תגיד לו ש…" זה מה שהיה. ערן גם טרח להסביר לי כי אצל תומר נושא הבחורות הפולניות הינו ממש אובססיה, ממש מחלה. הוא טרח באותה עת לספר לי, במייל, כי השותף הפוטנציאלי הקודם פרש מהשותפות הפוטנציאלית רק בגלל הסיבה הזו – שלא האמין בתומר. הוא טען תמיד כי נשים יהרסו את תומר ואת העסק. בלעתי את הרוק עם קבלת המידע החדש. המייל הזה שמור עימי עד היום.
מה שיש יש, אומר אדיג'ס..ואכן זה היה המצב החדש. חודשים של תכנון , וביצוע, אלפי דולרים של השקעה וסחורות – הכל עומד ללכת לאיבוד כי שני שותפים מתוך שלושה הפסיקו לדבר זה עם זה. אחד שקוע בחיפוש אובססיבי אחרי בחורות, השני מחפש נקמה והשלישי , אני, לא מבין מאיפה זה בא לו. …
חלפו להם כך גם כשלושה חודשים של פעילות בפולין כאשר אנחנו נכנסים אל תוך הקיץ , שכפי שהסתבר לנו, זו עונה מאד חלשה בפולין מבחינת המכירות. כל פולני פנוי – נוסע לחול לעבוד. סקנדינביה, אירלנד, אנגליה, איטליה שוייץ וגרמניה – יעדים מועדפים. בשלושה חודשי קיץ – מרוויחים שם הפולנים משכורת שנתית נוספת.
תומר העלה רעיון מבריק – התפנתה חנות ברחוב הראשי של קרקוב, ליד כיכר העיר העתיקה, הרינק. חנות בגודל של כ 25 מ"ר ללא מחסן (הקונספט שלנו היה של חנויות בגודל כ 40 מ"ר עם מחסן קטן צמוד….). הוא הציע שנעזוב את החנות בפלאזה כפי שהיא, אחרי שהשקענו כ 15 אלף דולר בעיצוב וריהוט, וקילנו מחסן בגודל של כ 200 מטר רבוע – בחינם… ואנחנו חתומים על חוזה שכירות עם הפלאזה לעוד 3 שנים …אבל אלו פרטים קטנים מבחינתו…ניקח את החנות הקטנה, נשפץ אותה ונעבור אליה. ובינתיים נמשיך לשלם גם שכר דירה לפלאזה, עד שנמצא שוכר שיחליף אותנו….מה נעשה עם כל הסחורה שבמחסן שלנו? לא ברור…נחשוב.
פרט קטן נוסף אותו שכח תומר לציין, היה כי המזומנים של שני השותפים – אזלו. מרגע זה ואילך, כל הכסף שמושקע בחברה אמור להיות כסף שאני אביא ממקורות אישיים שלי – והחברה תהיה חייבת לי….. למגינת ליבו של תומר, הטלתי וטו על הרעיון.
וכך אנחנו עומדים , עם הוצאות מעל ומעבר למה שתיכננו (בשל התארכות הזמן עד לפתיחת החנות בכחודשיים, ועלות גבוהה יותר של שיפוץ וריהוט החנות – בשל לחץ הזמן בפתיחה) ועם הכנסות קטנות בהרבה מהתכנון, בשל הכניסה לקיץ והירידה בפעילות.
הפתעה לא נעימה נוספת, נגרמת לנו מכוון אחר ובלתי צפוי לחלוטין. בשלב התכנון של הקמת החברה, כשישבנו על נושא שכר העובדים שלנו – החלטנו לשלם משכורת גבוהות מעט מהממוצא לשעה בתחום שלנו. רצינו עובדות מרוצות – ושתשארנה איתנו לאורך זמן. לאחר שישבנו פגישות אחדות עם רואת החשבון שלנו (הבת של הבוס במשרד רואי חשבון בקרקוב – היחידה במשרד שדברה אנגלית סבירה) סיימנו את התכנון והחלטנו על גובה השכר. כחודש לאחר תשלום המשכורת הראשונה לכל העובדות הגיעה חיוב לתשלום מס נוסף – בגובה של עוד שליש מהמשכורות החודשיות. מסתבר שגם כאן יש חשיבות רבה לנושא התרבותי. הסתבר לנו שעלויות מעביד על משכורות עובדים בפולין מגיעות לכ 65% …כן שישים וחמישה אחוז מעל לשכר העובדים. על סמך מה שנאמר לנו מאוחר יותר על ידי חברים פולנים שכירים ומעבידים כאחד – שכמעט אף מעביד לא מדווח על השכר המלא של עובדיו. מדווחים על משכורת מינימום – ומשלימים כסף "בשחור" במזומן ליד. את העובדים זה פחות מעניין, כי הפנסיה שם היא דבר מורכב שלא תלוי כל כך בגובה המשכורת…. התנאים האחרים – ימי מחלה וחופשה שנתית – גבוהים הרבה יותר מאשר בארץ. בקיצור – זה מחייב אותנו לסמוך על רואה/ת חשבון טוב/ה – שגם מדבר/ת אנגלית. אין חיה כזאת.
כאמור, העלויות מזנקות בקצב מוגבר – וההכנסות, מדשדשות.
מה עושים על מנת להגדיל את ההכנסות ? פועלים כמובן על פי התכנית המקורית, ומחפשים גם מפיצים וגם חנויות שירכשו מאיתנו סחורה וימכרו בחנויות שלהם. על כך ועל ארועים נוספים עד לפיצוץ הבא – בפוסט הבא. הינתיים קבענו בינינו , השותפים, להפגש בביתי בתל אביב , לדון בכל הנושאים ההתנהגותיים שלנו ולראות איך והאם ממשיכים יחדיו.
סיפורי עסקים - ואחרים 