סיפורה של מגדה

הסיפור שתקראו אמיתי לחלוטין. שיניתי את שם האישה והשמטתי פרטים קטנים על מנת להקשות על הזיהוי.

ישבתי עם מגדה באחד מבתי הקפה הפתוחים ממש על הרינק – הככר המרכזית ההומה של קרקוב. שוחחנו בענייני עסקים. סיבוב הקפה השני הגיע. לגמנו מעט והשתתקנו , אותו שקט אישי פנימי נעים ולא מעיק לדקה או שתיים, מתכנסים איש איש בעצמו בנעימות. אני איש עסקים ישראלי ומגדה – פולניה בשנות הארבעים לחייה, אישה גדולה , כפי שהיא מגדירה את עצמה – בהרבה הגזמה ואוהבת ישראל מושבעת, כפולנים אחדים, אותם אני מגלה לאט לאט.. קצת עגלגלה, אז מה? זה גדולה זה?

אספר לך סיפור אמיתי על עצמי, כך אמרה לי לפתע. ומהיכן הגיעה אהבתי לישראל.

לפני מעט למעלה מעשרים שנה ,ואני נערה צעירה ומאד דתיה (נוצריה כמובן) שמעתי אמנם סיפורים על ישראל אבל לא ממש הכרתי אותה. קראתי את סיפורי התנך ודימיינתי לעצמי מדינה נעימה עם אנשים טובים ברחובות, שימשית…ארץ זבת חלב ודבש. יום אחד התפללתי בכנסיה באדיקות רבה כדרכי, ובקשתי מהאל שיתן לי סימן…מה עלי לעשות על מנת לצקת מעט תוכן לחיי. למחרת צלצל הטלפון. בצידו השני של הקו היה בחור שמעולם לא שמעתי את שמו. דיבר איתי פולנית. אמר לי שקיבל את הטלפון שלי מחברה טובה שנסעה לפני חודשים רבים לישראל ונמצאת שם – ושאל האם אני מעוניינת בעבודה בישראל. המדובר בחוזה לשנה למשרת אופאר במשפחה ישראלית. הבנתי שזה האות ועניתי בחיוב. תוך כשבועיים הייתי כבר בישראל . נחתתי בביתה של משפחה ישראלית , בוילה באחד המושבים (שכיום גרים בו ממיטב אצולת הממון הישראלית) שהתייחסו אלי כמו לאויר. לא הייתי קיימת עבור איש – פרט לילדים אותם אהבתי מאד והם אהבו אותי. חוויתי במשך שנה את הכאב הגדול ביותר בחיי. לא רק בגלל היחס של המשפחה אלי. אנשים במושב שמעו שאני פולניה אמיתית, ונראיתי מאד פולניה ובלונדינית. החלו להגיע אלי אנשים מבוגרים ולדבר איתי בפולנית. הם היו ניצולי שואה. סיפרו מה עברו…לא הטיחו, לא האשימו…רק סיפרו. לא סיפרו על הגרמנים אלא רק על מה שהפולנים, עמי שלי, עשו להם. על האכזריות והרוע והאדישות. לא האמנתי. מעודי לא שמעתי על דברים כאלה. חונכתי בבית ספר תחת המשטר הקומוניסטי ולמדנו על מלחמת העולם השניה – אבל מעולם לא שמענו על דברים כאלה. התחלתי לתעד את סיפוריהם וקשרתי עימם קשרי חברות. התחלתי ללמוד את הנושא – כיום אני הסטוריונית. עובדת גם בהדרכת קבוצות תיירים. מספרת כמובן גם על ההשמדה וחלקו של העם הפולני בנושא. לא מבקשת מחילה, רק עושה….ביקשה ממני לתרגם עבורה שיר של נעמי שמר לאנגלית, על מנת שתתרגם אותו לעצמה לפולנית….נוסעת כל שנה לישראל ואוספת עוד סיפורים של ניצולי השואה. וכאן , בקרקוב החלה אז, עם שובה מהארץ, לעבוד בהתנדבות עם זקני הקהילה היהודית הקטנה. בגיוס משאבים מחברים ומקורבים, ואספקת ציוד ואוכל לעניי הקהילה המבוגרים. המדובר בלפני 20 שנה….ועד היום. ועם פרוק ברית המועצות מקיימת גם פעילות נוספת עם יהודי מדינות נוספות, פעילות שהשתיקה יפה לה.

לא שאלתי אותה האם מקיימת קשר עם אותה משפחה שהעסיקה אותה והתיחסה אליה כאל שפחה אנונימית, למרות שהפקידה בידיה הצעירות את ילדיהם הרכים. בודאי פינתה להם הרבה שעות פנאי לקריירה , נסיעות וסתם בילויים עם חברים…..ושיחות שישי בסגנון.. האופרית שלנו ממש מעולה וכמעט לא אוכלת כלום…כל כך זולה ואיכותית…בסגנון שיחות עשירי דרום אפריקה על הנאני שלהם. לא שאלתי האם מקיימת קשר עם הילדים. אולי אשאל. אני רק רוצה להודות להם על החוויה הבלתי אנושית שהעבירו אותה – בדרך לזיכוכה של אישה בשלה, אינטליגנטית, ואוהבת ישראל שכמותה.