הדיליי שלא שבר את גב הגמל

בדרך כלל אני אוהב מאד שדות תעופה, את האוירה המואצת, התוססת, את הדינגדונג האינסופי הפולט הודעות בשפות שונות שדומה שאיש אינו מקשיב לו – ולהבונן באנשים. שדה התעופה של בודפשט, אחר הצהרים של סוף אוגוסט – הומה מאדם. כבר עברו שעתיים מ שש שעות ההמתנה המתוכננות לי בין הטיסות (בהזדמנות ארצח שוב את סוכנת הנסיעות שלי שנשבעה שזו האפשרות היחידה לחזור ארצה היום). אדם מבוגר, איש גבוה ורזה עומד ומצלם את אישתו שנרדמה על הכורסה שלידו. מצלם בהרבה חן, עם פלאש ובלי פלאש – ומיד מתבונן בתמונות שצילם, עד שנראה מרוצה. מרגע שצד את עיני המתבוננות בו  לא הפסיק לחייך אלי, עד שניגש והתחיל לדבר…. אתה מדבר גרמנית? מעט, עניתי לו. ללא שהיות התישב לידי והתחיל לספר….רעייתי ואני מאוקראינה, נוסעים לבקר את הבת שלנו ביון. הבוס שלה שילם עבורנו את הכרטיסים…לא עברו 5 דקות וכבר ידעתי שהיה סגן אלוף בצבא  הרוסי ושירת תקופה ארוכה בגרמניה (המזרחית) משם מדבר גרמנית. הגרמנית שלי מלימודי במכון גיתה , אני מספר ומנסה להסביר לאוקרייני קשיש (בשנתיים יותר מבוגר ממני) מה זה גיתה…כעת הוא פנסיונר של הצבא החי מקיצבה של 200 דולר לחודש… ולכן אסור לו לעבוד. מהנדס שאוהב עבודת כפיים. שיפצתי במו ידי דירה לבתי האמצעית – אותה אני הכי אוהב משלוש בנותי, סיפר בגאווה. אני כל כך רוצה לעבוד ולא יכול…קשה לחיות באוקריינה, השנה לא ירד גשם – גם במולדובה – וכל החקלאות הלכה, ממש אסון. עושה עבודות בהתנדבות אבל זקוק לכסף. יש לו הובי יקר. הוא מצלם. בגאווה הראה לי מצלמת וידיאו של סוני. מספר שמבלה 10 שעות ביום ליד המחשב בבית – לא לפטופ אומר ומתבונן בשלי בקנאה, מחשב גדול ישן. רכן אלי בלחישה ושאל – אתה משתמש בסקייפי? בוודאי, אני עונה בחיוך…."יש לי הרבה חברים בכל העולם ואני כל הזמן איתם בסקייפי, מדברים עם מצלמות…" אשתו התעוררה בינתיים והצטרפה לשיחה….שלושים שנה אנחנו יחד – ככה אומרת לי כממתיקת סוד – בעת שבעלה הלך הצידה – חייב לעשן בהיחבא…בינתיים מודיע לי יהודי חביב אחר…אתה לאל- על נכון…?.יש דיליי של שעתיים בטיסה… שום מקום בעולם לא טוב כומו ישראל, מוכר לי את הפילוסופיה שלו…שום מקום בעולם לא יודעים כלום לא שווה כלום – רק ישראל…מאיפה המבטא שלך, כך הוא שואל אותי באנגלית הונגרוצ'כית…..אל תגיד לי אני אגיד לך…..ההורים מרומניה נכון?  אני מעולף. נכון. בינתיים מכריזה אשת בטחון חיננית בעברית שוטפת במבטא הונגרי קל את שמי – אני מתבקש לדוכן – לתחקור בטחוני קצר… השעה כבר 0020 היינו אמורים להמריא עכשיו. אני כבר מהשעה 1700 כאן בשדה. עוד שעתיים יאמנייק. אני ארצח את סוכנת הנסיעות שלי…קוראים לה בתיה. זה חלק מהסיכונים שבלהיות איש עסקים שטס בתכיפות גדולה. …בילוי שעות רבות בשדות תעופה, התבוננות באנשים, שיחות – רק אם אתה רוצה…יכולתי גם לשתוק 8 שעות ללא בעיה. בלי לכעוס בלי להתרגז, קבלה של ארועים זה העניין. דיברתי 30 דקות נטו וכל השאר הקשבתי. רווח נקי שלי.

בהמות מישראל רואות בפולין

הקבוצה שלי מישראל מגיעה מחרתיים – לחשה לי בהתרגשות ב. מדריכת תיירים פולניה אוהבת ישראל, הדוברת גם עברית טובה. אני כל כך שמחה. נתראה בעוד 8 ימים אחרי שיחזרו ארצה.

ובכן עדר הבהמות כלל משפחה מורחבת – ללא ילדים רכים , בני ארבעים ומעלה ושתי גברות קשישות ועוד מדריך ישראלי  – וידידתי. סך הכל 13 איש באוטובוס קטן שועטים ברחבי פולין ועיניהם רואות את המראות.  חבורה שהשאירה אחריה, בעת ביקור שורשים ומפגש מתוכנן עם זוועות השואה, שובל של הרס תרבותי וכעס נוראי. החבורה הקולנית הבריחה בקולניות הארסית שלה את כל מי שעמד סביבם בכל אתר ובכל מקום – בכל מוזיאון בית קברות או אתר היסטורי יהודי או נוצרי – ביקשו הבהרות קולניות כגון: האם אפשר לקבל פירוט כמה יהודים נרצחו בכל רחוב בעיר הזאת? למה אנחנו צריכים לחכות בתור למדריך במוזיאון הזה – אנחנו יכולים להסתדר לבד……תביעות קולניות רמות מכל המלצרים הנבוכים בכל מסעדה ובית קפה – וזעקות היסטריות משהסתבר כי בפולין בחלק מבתי הקפה לא נהוג להגיש ממתיק סוויט אנד לואו …שאלה טקטית מנומסת למדריכה הנבוכה – תגידי מתוקה למה אתם כל כך אנטישמיים עדיין? ומדריך ישראלי צמוד, המעוות את הסיפור ההיסטורי האמיתי במרבית האתרים , על מנת להתאימו לרצון העדר צמא הדם לשמוע. ומדריכה פולניה אוהבת אדם ואוהבת ישראל.בת ארבעים כולה, בוכה בלילה בשקט מכעס ומעלבון ומחאה ושותקת…. למה שתקת? שאלתי. שתקת במקומם? במקום כל אותה דממה שאמורה הייתה להיות לפחות בחלק מהמקומות בהם ביקרתם? למה לא קמת והלכת? ריחמתי עליהם, כך אמרה… וחשבתי קצת, אולי הזה הכאב מדבר מגרונם והם לא יודעים אחרת? ואני שתקתי ואחר כך אמרתי לה את כל כך יפה. ואולי גם צודקת. אבל אסור לך לבכות. זכותך לאהוב את העבודה שלך ולהנות ממנה. וחבורת בהמות בני ארבעים פלוס שבאים לחגוג מסע שורשים פיקטיבי והיסטרי בפולין אסור להם להותיר שובל של השתאות כעס וטינה כפי שהותירו אחריהם בני משפחה מורחבת אחת. ומה אמרה הזקנה שחוותה את פולין מלפני 80 שנה? כך שאלתי. היא, שלכבודה ולכבוד בני דורה נערך המסע…? היא רצתה גם להראות להם היכן נולדה, ומה אהבה, ולראות מקומות בקרקוב שנותרה בדיוק כפי שהיתה אז. רצתה לראות את בית הספר שלמדה בו, ומקומות שזכרה כמקומות יפים…אבל הם לא רצו לראות. אז היא נשארה איתם. והיא כל הזמן הסתכלה עלי כי מכירה אותי מקודם וידעה מה עובר עלי, וידעה גם שאני יודעת עברית ומבינה את רוב הדברים שהם אומרים. גם היא רצתה לבכות, ולא יכלה.

מעניין בכמה עוד מקומות בעולם מלקקים כרגע אנשים תמימים פצעים וחבורות אחרי ביקור ישראלים החושבים שזכותם להתנהג כבהמות (ותסלחנה לי כמה בהמות ענוגות על ההשוואה לבני אדם).

מעלילות הבנקים בעיר הגדולה – קונטרה לפוסט של צביקה

איש עסקים בפולין מזהה הזדמנות עיסקית נחמדה. מה לעשות שנדרשת ערבות בנקאית על סך הסכום האסטרונומי של 9000 אירו , סכום המצוי פעמים רבות בחשבון הבנק שלי בישראל. לקוח בנקאות פרטית של בנק הפועלים – וגם איש עסקים. מה לעשות. החברה העיסקית הפולנית מכבדת אותי מאד, אבל לא מוכנה, עם כל הכבוד, לקבל ערבות הנקאית של בנק ישראלי אפילו ששמו בנק הפועלים. הבנק הפולני שלי מכובד לא פחות – בנק BPH בנק פולסקה הלווציה – שותפות פולנית שוויצרית ענקית שמעורב בה גם בנק פקאו הגדול בפולין. מבחינת הבנק הפולני ממש אין בעיה – או שאפקיד שם 9000 יורו כפיקדון (שאביא מבנק הפועלים במזומן מכיסי ואפקיד) או שבנק הפועלים יתן לי ערבות בנקאית עבור הבנק הפולני והם יתנו ערבות BACK TO BACK לחברה הפולנית. מסובך? פשוט ביותר. ואני ציוני דגול – למה שאמכור ניירות ערך בארץ, אוציא מכאן סכום כסף ואפקידו שם? מוכן לשלם עמלות לכולם רק שיעזבו אותי בשקט ויעשו מאחורי גבי כל מה שצריך. יפה? פרייאר אמיתי? לקוח מאצן? לקוח מועדף!!! בנקאות פרטית בבנק מספר אחד – זה מחייב. טעות טראגית. הבנק הפולני העביר בתמימותו את נוסח הערבות הסטנדרטי שלו לבנק הפועלים – באמצעותי אל הסניף שלי. יחידת הבנקאות הפרטית הסבירה לי שאסור להם לעסוק באשראי והעבירו אותי לטיפול יחידת האשראי בסניף – ששם כבר ממש איש לא מכיר אותי….אני רק לקוח יחידת הבנקאות הפרטית בסניף – לא לקוח עיסקי של הסניף. אבל רגע….מדובר בערבות לבנק זר והסניף מעביר את הנושא לטיפול מחלקה מקצועית בהנהלה. שם ממש מתעניינים בי ובבנק הפולני ובנוסח הערבות שלהם – ומעבירים להם את נוסח הערבות הסטנדרטי של בנק הפועלים. אגב, אמרתי מעבירים להם….שיקרתי. מעבירים לסניף שלי שמעביר אלי את הנייר על מנת שאעביר לבנק בקרקוב. אגב כאן נוצר פער של שבועיים כי מנהל היחידה העסקית יצא לחופשה ושמו את הנייר במגירה שלו עד שצלצלתי לתומי לשאול אם כל הנושא סגור ומישהו ברר ואמר לי שלא. הסיפור החלמאי נמשך והתפתח – כשמחלקה משפטית של כל בנק נאחזת בקרנות המזבח על קוצה של כל יוד במילה שאיזה עורך דין דביל שירבט בנוסח הערבות לפני שנים אחדות. אחד השיאים הקומיים של התהליך היה כשהעזתי להעיר בלחש לפקידה שאת הטלפון הסודי שלה קיבלתי בדרך לא דרך שהמדובר בסך הכל ב 9000 יורו ולא במיליון…שוקי, כך אמרה לי מאחר ולאור ההכרות הטלפונית הממושכת עברנו לשמות פרטיים, הלו דין פרוטה כדין מאה….התעלפתי מעונג. ההכשרה עובדת! נשבע לכם שעברו בדיוק חודשיים והערבות הבנקאית עמדה מתנוססת לתפארת. ההזדמנות העסקית חלפה עברה לה, אני קצת מבוייש מול החברה הפולנית ובידי ערבות בנקאית מיותרת – ועמלות של כ 750 שח בארץ וסכום דומה בפולין. למזלי, החזיר הבנק הפולני אחרי יומיים את הערבות לארץ שוב כי באחת המילים חל שיכול אותיות נוראי באחת המילים …..ברכה משמים. הודעתי לשתי המערכות שהערבות מבחינתי בטלה ומבוטלת ואני לא חותם על השינוי הדרוש משום שבזמן שחלף היא הפכה מיותרת. שני הבנקים גילו הבנה רבה ושניהם אף ניאותו ברצון להחזיר את העמלות לאחר שהבהרתי להם שאני פונה עם הסיפור לנציב קבילות הציבור ולממונה על הבנקים בשתי המדינות. אז מה למדתי? לא להיות אידיוט, להוציא כסף מהארץ ולהעביר בכיס לבנק בחול ולעשות ערבות בנקאית תוך יומיים ולהרויח עוד 15 אלף יורו בתוך חודש. זה – בפעם הבאה.מבטיח.

סיפורה של מגדה

הסיפור שתקראו אמיתי לחלוטין. שיניתי את שם האישה והשמטתי פרטים קטנים על מנת להקשות על הזיהוי.

ישבתי עם מגדה באחד מבתי הקפה הפתוחים ממש על הרינק – הככר המרכזית ההומה של קרקוב. שוחחנו בענייני עסקים. סיבוב הקפה השני הגיע. לגמנו מעט והשתתקנו , אותו שקט אישי פנימי נעים ולא מעיק לדקה או שתיים, מתכנסים איש איש בעצמו בנעימות. אני איש עסקים ישראלי ומגדה – פולניה בשנות הארבעים לחייה, אישה גדולה , כפי שהיא מגדירה את עצמה – בהרבה הגזמה ואוהבת ישראל מושבעת, כפולנים אחדים, אותם אני מגלה לאט לאט.. קצת עגלגלה, אז מה? זה גדולה זה?

אספר לך סיפור אמיתי על עצמי, כך אמרה לי לפתע. ומהיכן הגיעה אהבתי לישראל.

לפני מעט למעלה מעשרים שנה ,ואני נערה צעירה ומאד דתיה (נוצריה כמובן) שמעתי אמנם סיפורים על ישראל אבל לא ממש הכרתי אותה. קראתי את סיפורי התנך ודימיינתי לעצמי מדינה נעימה עם אנשים טובים ברחובות, שימשית…ארץ זבת חלב ודבש. יום אחד התפללתי בכנסיה באדיקות רבה כדרכי, ובקשתי מהאל שיתן לי סימן…מה עלי לעשות על מנת לצקת מעט תוכן לחיי. למחרת צלצל הטלפון. בצידו השני של הקו היה בחור שמעולם לא שמעתי את שמו. דיבר איתי פולנית. אמר לי שקיבל את הטלפון שלי מחברה טובה שנסעה לפני חודשים רבים לישראל ונמצאת שם – ושאל האם אני מעוניינת בעבודה בישראל. המדובר בחוזה לשנה למשרת אופאר במשפחה ישראלית. הבנתי שזה האות ועניתי בחיוב. תוך כשבועיים הייתי כבר בישראל . נחתתי בביתה של משפחה ישראלית , בוילה באחד המושבים (שכיום גרים בו ממיטב אצולת הממון הישראלית) שהתייחסו אלי כמו לאויר. לא הייתי קיימת עבור איש – פרט לילדים אותם אהבתי מאד והם אהבו אותי. חוויתי במשך שנה את הכאב הגדול ביותר בחיי. לא רק בגלל היחס של המשפחה אלי. אנשים במושב שמעו שאני פולניה אמיתית, ונראיתי מאד פולניה ובלונדינית. החלו להגיע אלי אנשים מבוגרים ולדבר איתי בפולנית. הם היו ניצולי שואה. סיפרו מה עברו…לא הטיחו, לא האשימו…רק סיפרו. לא סיפרו על הגרמנים אלא רק על מה שהפולנים, עמי שלי, עשו להם. על האכזריות והרוע והאדישות. לא האמנתי. מעודי לא שמעתי על דברים כאלה. חונכתי בבית ספר תחת המשטר הקומוניסטי ולמדנו על מלחמת העולם השניה – אבל מעולם לא שמענו על דברים כאלה. התחלתי לתעד את סיפוריהם וקשרתי עימם קשרי חברות. התחלתי ללמוד את הנושא – כיום אני הסטוריונית. עובדת גם בהדרכת קבוצות תיירים. מספרת כמובן גם על ההשמדה וחלקו של העם הפולני בנושא. לא מבקשת מחילה, רק עושה….ביקשה ממני לתרגם עבורה שיר של נעמי שמר לאנגלית, על מנת שתתרגם אותו לעצמה לפולנית….נוסעת כל שנה לישראל ואוספת עוד סיפורים של ניצולי השואה. וכאן , בקרקוב החלה אז, עם שובה מהארץ, לעבוד בהתנדבות עם זקני הקהילה היהודית הקטנה. בגיוס משאבים מחברים ומקורבים, ואספקת ציוד ואוכל לעניי הקהילה המבוגרים. המדובר בלפני 20 שנה….ועד היום. ועם פרוק ברית המועצות מקיימת גם פעילות נוספת עם יהודי מדינות נוספות, פעילות שהשתיקה יפה לה.

לא שאלתי אותה האם מקיימת קשר עם אותה משפחה שהעסיקה אותה והתיחסה אליה כאל שפחה אנונימית, למרות שהפקידה בידיה הצעירות את ילדיהם הרכים. בודאי פינתה להם הרבה שעות פנאי לקריירה , נסיעות וסתם בילויים עם חברים…..ושיחות שישי בסגנון.. האופרית שלנו ממש מעולה וכמעט לא אוכלת כלום…כל כך זולה ואיכותית…בסגנון שיחות עשירי דרום אפריקה על הנאני שלהם. לא שאלתי האם מקיימת קשר עם הילדים. אולי אשאל. אני רק רוצה להודות להם על החוויה הבלתי אנושית שהעבירו אותה – בדרך לזיכוכה של אישה בשלה, אינטליגנטית, ואוהבת ישראל שכמותה.

הזמן בפולין

הזמן בפולין זורם לו עמוק רחב ורגוע, ממש כנהר הויסלה המשקה את אדמתה באזורים המישוריים הנרחבים. למדתי מהר מאד לא לבלבל את הקצב התוסס של ההולכים ברחוב, ושטף הדיבור המהיר להחריד – עם תפישת הזמן. ההליכה המהירה ברחוב, הנסיעה המטורפת במכונית (ועל הכל אכתוב בעתיד בהרחבה רבה יותר) הפטפוטים האינסופיים בסלולרי וכמות ה אס אמ אסים הם רק כיסוי ערמומי ומתוחכם של עם אקסקומוניסטי – המשלב פלגמטיות חיננית עם תפישת מציאות האומרת ….."יש זמן" . הזמן בפולין איננו מוצר במחסור. תמיד מתכננים שתשאר קצת עבודה למחר. בהכל , כך הם אומרים, אשם המשטר הישן. מי שאייש לפני 10 שנים את מרבית התפקידים – עדיין שם. הצעירים עדיין לא באים לידי ביטוי. אבל אין לי ספק שהם, הצעירים, מקבלים חינוך וחונכות טובים – מבני הדור הקודם. המצטיינים יקודמו ללא ספק, לאט לאט.

מנסיוני בן השנה בעסקים בפולין – משך הזמן הקצר ביותר עליו מדברים הינו : 3 שבועות. בוא נתאם פגישה – אין בעיה, בעוד 3 שבועות. אולי נתאם כבר מעתה פגישת המשך כמה ימים אחר כך?????? כאן אתה בבעיה..אתה כבר יודע שנזדקק לפגישה? והם מציעים בנימוס שנחכה לפגישה ונראה אם נצטרך עוד אחת. ובלי סיפור קצר אי אפשר….חודש וחצי לפני פתיחת חנות של החברה באחד ממרכזי הקניות האלגנטיים של קרקוב הודענו על כך למנהל המכירות המקומי של פולקרד (החברה המקומית הסולקת כרטיסי אשראי) שהבהיר לנו חד משמעית שאין מה למהר וניפגש שבועיים לפני הפתיחה , נחתום על חוזה ונקבל את המכשיר. נפגשנו בבית קפה אופנתי , שבועיים לפני הפתיחה, שתינו קפה טוב עם עוגת גבינה וחתמנו על חוזה. בקיצור, כל הטלפונים לא עזרו. הטפסים רצו לוורשה וחזרו, והמכשיר היה ונעלם – וחסרה חתימה שם וכאן. 3 שבועות לאחר הפתיחה עדיין אין מכשיר סולק והקניה בחנות רק במזומן….מה שלא מהווה בעיה כי הפולנים באמת קונים המון במזומן…. ואז הייתה לי הארה. מנהלת החנות הודיעה לו לבקשתי כי חבל שהזמן חולף משום שהדברים בחבילה שמחכה לו בחנות עלולים להתקלקל. למחרת הגיע האדון כשהמכשיר בידו והודיענו חגיגית כי נמאס לו מהבירוקרטים בוורשה והחליט לקחת אחריות ובא להתקין את המכשיר על אחריותו האישית. דווקא אהב את המוצרים שלנו.

אז כמו שכתבתי – 3 שבועות הם פרק הזמן המינימאלי לתובנות הראשוניות ואחר נעלמים חודשים בזה אחר זה כך שעצם קיום הפגישות הופך למטרה – והתוצאות, ההחלטות? הן הופכות למשהו שולי בתהליך. חייבים לקחת את זה בחשבון – משום שאיש עסקים ישראלי שמשאביה זמן שלו או המשאבים האחרים, מוגבלים, מסתכן בעשיית עסקים בפולין. חייבים נשימה ארוכה מאד..והרב אורך רוח. אגב, סיפר לי ידיד, שבצ'כיה המצב גרוע אף יותר.

יש גם פולנים אחרים, כפי שהזכירו לי…. למשל מרטינה, יד ימיננו הפולניה הצעירה ממוצא חצי גרמני. פצצת אנרגיה בלתי נלאית, דוברת פולנית ואנגלית סבירה. אצלה הבעיה היא בלוח הזמנים לטווח הקצר. ממנה למדתי שזה בסדר להגיד שאהיה מחר ב11 , ואגיע בשעה 1300 …או שכשמתקשרים ואומרים עוד 2 דקות אני איתך, יש זמן לקפה ועוגה , משום שזה אומר בערך רבע שעה. ולא חשוב מה הסברתי לה על משמעות הזמן במערב, ואצל אדיג'ס (כבוד הדדי)…. מה לעשות, זה מה שהיא יכולה….וכולה בת 22 .

לעשות עסקים באוגוסט – בכלל לא אפשרי. כמו ה "ואקנס" המהולל בפאריס רק שכאן המדובר בכל פולין. אין מה לדבר על כלום עם אף אחד. כולם בחופשה או שיוצאים לחופשה ונדבר אחרי שנחזור, או שהבוס בחופשה ואין מי שיחליט. אפילו החברה שנותנת לנו שרותי מיחשוב, מתקשה מאד כבר מזה שבועיים, למצוא טכנאי שיבוא לסדר משהו במערכת שלנו. הבטיחו אתמול שאולי היום הבוס יגיע מהחופשה ואולי יוכל לעשות משהו בנדון ואם לא אז רק בשבוע הבא…..

למרות שהבנתי את נושא הזמן בפולין כבר מזמן… אני עדיין מתקשה לקבל את זה. כישראלי שבדרך כלל עומד בזמנים ושונא איחורים, וכאחד שרואה את הזמן חולף ועמו הזדמנויות עיסקיות , אני מוצא את עצמי עוצר וסופר בתוכי עד 10 על מנת לא להתפרץ. לא מבין את מה שאני מכנה כ "אדישות הפולנית" בנושא הזמן ומבין שאני הוא זה שחייב לעשות את ההתאמה….לקחת את זה בחשבון גם בתכנון העיסקי, וגם ברמת הפגיעות האישית.

הלם תרבות ראשוני בפולין

הגעתי לפולין לפני קצת למעלה משנה. נלהב כולי לעשות עסקים במדינה , כך אומרים, שקצב ההתפתחות הכלכלית שלה הינו המהיר באירופה… פולין , הילדה הרעה של השוק המשותף המונהגת על ידי תאומים. האחד – הנשיא והשני ראש הממשלה. הבדיחות עליהם ועל האמא שלהם, נו טוב רק מי שמבין פולנית יוכל להבין. מה שמביא אותי לההלם התרבותי הראשוני  – השפה. כצבר בריא ושמנמן ידעתי תמיד שפולנית היא שפה של אנשים זקנים . בעיקר בלונדיניות מבוגרות מאד עם תסרוקת דמויית כד קטן מסובבת מהחזית לאחור ובאלכסון, מרוססת היטב בספריי – ולצידן גברים קצרי קומה ושתקנים בדרך כלל. הגיל הממוצע רק הולך ועולה. והנה פולין הפלא ופלא: מדינה שלמה מפטפטת פולנית מינקות ועד גבורות, מבלי להתבלבל. מרבית הפולנים חושבים שפולנית היא השפה היחידה הקיימת בעולם. חלקם , בעיקר אלו ששפר גורלם ויצאו לעבוד בחו"ל בתקופת הקיץ – מפטפטים מעט מאד אנגלית (מי שעבדו באירלנד או אנגליה ) או קצת גרמנית וזהו. אפילו רוסית בקושי מדברים כאן. חווייה בלתי נשכחת מבחינתי היא לראות סרט אקשן כגון מת לחיות או גברים בשחור – בטלביזיה הפולנית….. על רקע הסרט והדיבור בשפת המקור – שהווליום שלהם מונמך, מספר קריין פולני מבוגר וחביב, ערב ערב , מה קורה עכשיו על המסך. ההוא אמר כך והשני אומר כך, והיא משתעלת, והם אומרים שהם מאד אוהבים …הכל באותו קול מונוטוני, שכן אסור לו חלילה להראות מעורבות רגשית. כל סדרות הטלביזיה המשובחות זוכות מצידו לאותו טיפול…נראה לי האיש העסוק ביותר בפולין. חייב לפגוש אותו וללחוץ את ידו פעם. בשבועיים הראשונים לשהותי כאן, ואחרי שהתחלתי לקחת שעורי פולנית אצל העוזרת הפולניה החביבה שלי לשעבר, בתל אביב הגעתי להחלטה הראשונה השגויה שלי בפולין. החלטתי שלעולם לא אצליח לדבר את השפה הנוראית הזאת. אני מקשקש בלי בושה חמש שפות ובכל פעם אני נשבע שארשם לקורס פולנית קצר כאן בקרקוב אבל לא בנסיעה הנוכחית. ומאז אני נעזר בעובדים שלי לתרגום – ובעיקר במרטינה, אותה אני לוקח איתי לפגישות עיסקיות המתנהלות בעיקר בפולנית ומעט באנגלית. מצריך תדרוך לפני ותחקיר במהלך ואחרי הפגישה…אבל איך נאמר בפוסט של אתי בן זיו – כל כך הרבה מידע עובר שלא דרך המלל עצמו – כך שאני מבין לפעמים לא רע מה נאמר….כמובן לעיתים מפספס בגדול. אז מה עושים??? אני באמת חייב חייב חייב ללמוד לדבר פולנית.

בפוסט הבא אכתוב על ההלם התרבותי השני: ההתייחסות למושג הזמן – ולזמן עצמו…..

יוצא לדרך

אז זהו. אחרי היסוסים והתלבטויות החלטתי ואני גם קופץ למים. תודה מיחדת לאתי בן זיו ולצביקה רול – שאת הפוסטים שלהם אני מחפש דבר ראשון על הבוקר, עם הקפה ולפני העיתון.

כרגע, ולמשך השבועיים הקרובים אני נמצא בקרקוב. בדירת שני חדרים לא רחוקה ממרכז העיר – מהכיכר המרכזית (ה "רינק" המפורסמת, שכמוה, רינקים יש בכל עיר , זה פשוט השם לככר העיר). את הדירה שכרנו שותפי לעסקים ואנוכי , לפני כשנה ואנחנו גרים בה לסרוגין, כאשר נמצאים בקרקוב לרגל ניהול העסק כאן. איזה עסקים עושה יועץ ארגוני וותיק ומנוסה, ישראלי, בפולין ??? תשמעו על כך בהמשך הפוסטים… יש המון על מה לספר, על איך אדם בן 56 מחליט שדי לו לייעץ לאחרים, שהאנרגיות לעבודה עם לקוחות בתחום הייעוץ הארגוני נדמה לעיתים שפשוט מתבזבזת לריק – לעתים ללא תועלת ממשית לאף אחד… על איך בוחרים שותף עיסקי, איך רבים ומתפייסים עם שותף אחר, איך עובדים בארץ זרה מבלי לדעת כמעט אף מילה בשפת המקום, איך מנסים להרים עסק מאפס בתרבות עיסקית שהיא כל כך שונה מזו שאנחנו מורגלים בה. נדמה לי שהכתיבה תעשה לי סדר במחשבות במקרים רבים – ואם אחרים יפיקו מזה תועלת, אדרבא.

ומילה אחרונה על פולין ועל מזג האויר. הארץ עצמה יפיפיה, התושבים …עוד לא עמדתי על טיבם האמיתי ואני פועל כאן כמעט שנה כבר. ההסטוריה – עד תקופת חיל הפרשים הפולני המפורסם, מעניינת וכנראה די מפוארת במימדים מרכז אירופאיים, ומאז ועד עתה – די מחורבנת. מזג האויר – משוגע. כבר הייתי במינוס 15 מעלות בחורף שעבר, ורק השבוע שלשום היה חמסין לא נורמאלי – ואתמול כבר קריר וגשום. הפרש של כמעט 20 מעלות מיום ליום. אז כמו כל פולני טוב ואלגנטי, מכנסיים באורך ברמודה, חולצה משובצת מעל, סנדלים ויוצאים לדרך למרות הגשם (שיעבור מתי שהוא) כשאתה סופר ספורט אלגנט – למפגשי סוף השבוע.

אז פתאום היום , בדיוק 5 שנים אחרי עזיבתי את מקום העבודה שלי כיועץ / מנהל וחזרתי להיות עצמאי ושנה לאחר כניסתי לעולם העסקים – יוצא לדרך הבלוג שלי.

שלום עולם!

Welcome to WordPress.com. This is your first post. Edit or delete it and start blogging!